שבוי המשיח
יש מילים הנראות, במבט ראשון, כסתירה פנימית. "שבוי המשיח" היא אחת מהן. כיצד יכול אדם להיות שבוי, ואף על פי כן להיות בן חורין? כיצד יכול אדם להיכנע – ולא לאבד את עצמו, אלא דווקא למצוא לראשונה את חייו האמיתיים? ואף על פי כן, כך בדיוק מגלה הכתוב את דרכו של האדם שהמשיח הוציא מעבדות החטא והכניס אל שבייה של אהבה.
הנביא ישעיהו אומר: "רוּחַ אֲדֹנָי יְהוִה עָלָי, יַעַן מָשַׁח יְהוָה אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים, שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי־לֵב, לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח־קוֹחַ" (ישעיהו ס״א:א׳). המילים האלה פותחות בפנינו את לב שליחותו של אלוהים. הוא אינו בא אל החזקים, אל הבטוחים בעצמם ואל הסבורים שהם מספקים לעצמם, אלא אל מי שהכירו בעומק צורכם. אל מי שכבר אינם מסתתרים מאחורי חזות דתית, הישגים אנושיים או צדקה עצמית. הוא בא אל השבויים, אל נשברי הלב, אל מי שהגיעו להכרה: איש אינו יכול להושיע אותי מלבד אלוהים.
הכתובים אומרים זאת בבהירות חדה: "כִּי כֻלָּם חָטְאוּ וְחַסְרֵי כְבוֹד אֱלֹהִים הֵמָּה" (אל הרומים ג׳:כ״ג). אין זו נוסחה תיאולוגית בלבד. זוהי אבחנה של מצבו של האדם. החטא שולל מן האדם את כבוד אלוהים, ויחד עמו גם את חירותו הפנימית. אדם יכול להיראות חופשי, לקבל החלטות, לבנות תוכניות, להחזיק בכסף, במעמד, בהשכלה ובמשפחה, ואף על פי כן להישאר כבול מבפנים. שאול מתאר את המאבק הזה במילים: "כִּי אֵינֶנִּי עֹשֶׂה אֶת־הַטּוֹב אֲשֶׁר אֲנִי רוֹצֶה, אֶלָּא אֶת־הָרָע אֲשֶׁר אֵינֶנִּי רוֹצֶה – אֹתוֹ אֲנִי עֹשֶׂה" (אל הרומים ז׳:י״ט). האדם רוצה בטוב, אך אין בו כוח להגשימו. הוא נכסף לאור, אך מוצא את עצמו שוב בחושך. הוא מבקש טהרה, אך שב אל מה שמחריב את נפשו.
אפשר לדמות שוק עבדים קדום, שבו בני אדם הוצגו לראווה, הושפלו, נמדדו, נקנו ונמכרו. לעבד אין עתיד, אין כבוד, אין זכות להשתייך לעצמו. זהו דימוי העבדות לחטא. לא תמיד האדם מכיר בכך מיד, אך החטא נוהג בו בדיוק כך: הוא שולל ממנו את כבודו, מבטל את ערכו, הופך אותו לתלוי, ומאלץ אותו לעשות דברים שנפשו כבר אינה רוצה בהם. ואל תוך התמונה הקשה הזאת נכנס המשיח – לא כצופה מן הצד, ואף לא כשופט מרוחק, אלא כמי שבא לגאול.
ויותר מכך: הוא לא רק שילם את מחירם של עבדים. הוא עצמו תפס את מקומנו. השליח שאול כותב עליו: "אֶלָּא הֵרִיק אֶת־עַצְמוֹ וַיִּקַּח דְּמוּת עֶבֶד, וַיְהִי דּוֹמֶה לִבְנֵי אָדָם" (אל הפיליפים ב׳:ז׳). כאן מתגלה עומק הבשורה במלוא עוצמתו. אדון הכבוד נעשה עבד, כדי שעבדים ייעשו בני חורין. הקדוש תפס את מקום האשמים. מי שכל סמכות בידו השפיל את עצמו מרצון, כדי להקים את מי שכבר לא היו מסוגלים להקים את עצמם.
לכן שירותו של ישוע נפתח בהכרזה על חירות. הוא בא אל העניים ברוח, אל נשברי הלב, אל השבויים, אל העיוורים, אל היגעים והפצועים. מילתו הראשונה איננה האשמה, אלא בשורה טובה. הוא מביא את הדבר אל המקום שבו האדם התרגל לשמוע רק את קול הבושה, הפחד וההרשעה. "בְּרֵאשִׁית הָיָה הַדָּבָר, וְהַדָּבָר הָיָה אֵת הָאֱלֹהִים, וֵאלֹהִים הָיָה הַדָּבָר… בּוֹ הָיוּ חַיִּים, וְהַחַיִּים הָיוּ אוֹר בְּנֵי הָאָדָם. וְהָאוֹר מֵאִיר בַּחֹשֶׁךְ, וְהַחֹשֶׁךְ לֹא הִשִּׂיגוֹ" (יוחנן א׳:א׳, ד׳-ה׳). כאשר דבר אלוהים נכנס אל הלב, הוא מתחיל לפרוץ את בית הכלא הפנימי.
אך האדם חייב לעצור ולהקשיב. הטרדה וההמולה הופכות את הלב לחירש. אפשר לומר שנים רבות: "אלוהים אינו מדבר אליי", ובאותו הזמן לא לעמוד לפניו בדממה אמיתית אף פעם. הכתוב אומר: "הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי־אָנֹכִי אֱלֹהִים, אָרוּם בַּגּוֹיִם, אָרוּם בָּאָרֶץ" (תהילים מ״ו:י״א). אי אפשר לשמוע את אלוהים כאשר הנפש מלאה ללא הרף ברעש, בפחד, בחיפזון, בהצדקות עצמיות ובוויכוחים פנימיים. החירות מתחילה במקום שבו האדם חדל להיאחז בכל משענת אנושית ואומר: "אלוהים לבדו".
לב נשבר איננו חולשת אופי, ואיננו קדרות דתית. זוהי כנות בפני קדושתו של אלוהים. כך אירע לפטרוס, כאשר ראה את שלל הדגים הנסי ופתאום הבין מי עומד לפניו. הוא אמר לישוע: "סוּר מִמֶּנִּי, אֲדֹנִי, כִּי אִישׁ חוֹטֵא אָנֹכִי" (לוקס ה׳:ח׳). בנוכחות המשיח האדם מפסיק לגלם את דמות הצדיק. הוא רואה את אי-יכולתו ואת חטאו, אך דווקא שם הוא פוגש לא דחייה, אלא רחמים.
אולם החירות שהמשיח מעניק אינה נועדה לשיבה אל העבדות הישנה. כאן מתגלה משמעות הביטוי "אסיר האדון". שאול אכן כתב את איגרותיו מבית הסוהר, אך דבריו עמוקים יותר מן הנסיבות החיצוניות. הוא לא היה רק אדם שנאסר בשל בשורת המשיח. הוא היה אדם שמסר את עצמו למשיח מרצונו. הוא יכול היה לומר: "הַכֹּל מֻתָּר לִי, אַךְ לֹא הַכֹּל מוֹעִיל; הַכֹּל מֻתָּר לִי, אַךְ לֹא אֶשְׁתַּעְבֵּד לְשׁוּם דָּבָר" (הראשונה אל הקורינתים ו׳:י״ב). זוהי לשונה של חירות אמיתית: אולי מותר לי, אך לא כל אפשרות ראויה לייעודי.
שאול מדבר על הדברים שהיו בעבר יתרון בעיניו, אך איבדו את ערכם הקודם: "אֲבָל מַה־שֶּׁהָיָה לִי לְרֶוַח, אֹתוֹ חָשַׁבְתִּי לְהֶפְסֵד בַּעֲבוּר הַמָּשִׁיחַ. וְאָכֵן, אֲנִי חוֹשֵׁב אֶת־הַכֹּל לְהֶפְסֵד לְעֻמַּת הַמַּעֲלָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל דַּעַת הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲדֹנִי; לְמַעֲנוֹ הִפְסַדְתִּי אֶת־כָּל הַדְּבָרִים, וַאֲנִי חוֹשְׁבָם לִפְסֹלֶת, לְמַעַן אַרְוִיחַ אֶת־הַמָּשִׁיחַ" (אל הפיליפים ג׳:ז׳-ח׳). אין זו סגפנות דתית, ואין זה בוז לחיים. זוהי גילוי של ערך גדול יותר. כאשר אדם רואה באמת את המשיח, דברים רבים ששלטו בו בעבר מאבדים את כוחם.
שבוי המשיח הוא אדם שכבר אין צורך לכפות עליו דבר מבחוץ, מפני שלבו נשבה באהבת האדון. המשיח אינו שובר את רצון האדם בכוח. הוא דופק. הוא קורא. הוא פוקח עיניים. הוא מגלה את טובו באופן כה ברור, עד שהאדם מרים את הדגל הלבן ואומר: "אני נכנע". אך הכניעה הזאת איננה כניעה לאויב, אלא למושיע. אין זו אובדן החירות, אלא יציאה מן העבדות אל היחיד הראוי לאמון מוחלט.
שאול לא ראה את עצמו כמי שכבר הגיע אל השלמות, אף שהיה שליח, משרת אלוהים, אדם של התגלויות גדולות ושל סבל רב. הוא כתב: "לֹא כְּאִלּוּ כְבָר הִשַּׂגְתִּי אוֹ כְבָר הֻשְׁלַמְתִּי, אֶלָּא אֲנִי רוֹדֵף, אוּלַי אַשִּׂיג, כְּמוֹ שֶׁהִשִּׂיגַנִי הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ. אַחַי, אֵינֶנִּי חוֹשֵׁב אֶת־עַצְמִי כְּמִי שֶׁהִשִּׂיג; אַךְ דָּבָר אֶחָד אֲנִי עוֹשֶׂה: שׁוֹכֵחַ אֶת־אֲשֶׁר מֵאַחֲרַי וְנִמְשָׁךְ אֶל־אֲשֶׁר לְפָנַי, אֲנִי רוֹדֵף אֶל־הַמַּטָּרָה, אֶל־פְּרַס הַקְּרִיאָה שֶׁל מַעְלָה מֵאֵת אֱלֹהִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ" (אל הפיליפים ג׳:י״ב-י״ד). זו בשלותה של האמונה: לא לחיות בעבר, לא להצדיק את עצמנו באמצעות העבר, לא להתפאר בעבר, אלא להתקדם בעקבות המשיח.
אסיר האדון אינו חי לעצמו בלבד. הוא מבין שהוא שייך לגוף, למשפחת אלוהים, לקהילה, לעם שאלוהים בונה. לכן כותב שאול: "לָכֵן אֲנִי, הָאָסִיר בָּאָדוֹן, מְבַקֵּשׁ מִכֶּם לְהִתְהַלֵּךְ כְּרָאוּי לַקְּרִיאָה אֲשֶׁר נִקְרֵאתֶם בָּהּ, בְּכָל עֲנָוָה וְעֲנַוַּת־רוּחַ, בְּאֹרֶךְ רוּחַ, וּבְסַבְלָנוּת זֶה אֶת־זֶה בְּאַהֲבָה; וּלְהִשְׁתַּדֵּל לִשְׁמֹר אֶת־אַחְדוּת הָרוּחַ בְּקֶשֶׁר הַשָּׁלוֹם" (אל האפסים ד׳:א׳-ג׳). שבייתו של המשיח מתבטאת לא רק בקדושה אישית, אלא גם ביחסנו זה לזה. ענווה, רכות, אורך רוח והיכולת לשמור על אחדות – אלה הם סימניו של אדם שהאדון מעצב אותו.
אדם כזה מבין שלכל אחד ניתנו מידה של חסד, מידה של אמונה, מתנה ומקום בתוכניתו של אלוהים. הוא אינו מתחרה על נראות, אינו בונה שירות סביב עצמו ואינו מדכא אחרים. הוא משתוקק שכל הגוף יגדל. שאול אומר שהמשיח נתן שירותים שונים "לְשֵׁם הַכְשָׁרַת הַקְּדוֹשִׁים לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁרוּת, לִבְנִיַּת גּוּף הַמָּשִׁיחַ" (אל האפסים ד׳:י״ב). המטרה איננה שמעטים וחזקים יעשו הכול במקום כולם, אלא שכל איבר יגדל, יתחבר לאחרים וישרת לפי המידה שניתנה לו מאת אלוהים.
שבוי המשיח ניכר גם באופן דיבורו. המילים מגלות מי מושל בלב. אי אפשר לומר שרוח אלוהים ממלאת אותנו, ובה בעת לאפשר לפינו להרוס, להשפיל, להוציא דיבה, להפיץ פחד או להרעיל אחרים במרירות. הכתוב מדריך אותנו: "כָּל דְּבַר נִבּוּל אַל־יֵצֵא מִפִּיכֶם, אֶלָּא דָּבָר טוֹב לְבִנְיָן לְפִי הַצֹּרֶךְ, לְמַעַן יִתֵּן חֵן לַשֹּׁמְעִים" (אל האפסים ד׳:כ״ט). מילותינו נועדו לשאת חסד. לא שקר מתוק, לא מסכה דתית, אלא אמת הנאמרת ברוח של אהבה ובניין.
שאול ממשיך: "וְאַל־תַּעֲצִיבוּ אֶת־רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁל אֱלֹהִים, אֲשֶׁר נֶחְתַּמְתֶּם בָּהּ לְיוֹם הַגְּאֻלָּה. כָּל מְרִירוּת וְחֵמָה וָכַעַס וּצְעָקָה וְגִדּוּף יָסוּרוּ מִכֶּם עִם כָּל רֹעַ. הֱיוּ טוֹבִים אִישׁ לְרֵעֵהוּ, רַחֲמָנִים, וְסִלְחוּ זֶה לָזֶה, כְּשֵׁם שֶׁאֱלֹהִים סָלַח לָכֶם בַּמָּשִׁיחַ" (אל האפסים ד׳:ל׳-ל״ב). אין זו מוסרנות מופשטת. אלה הם חייו המעשיים של אדם שמסר את עצמו למשיח. אם המשיח סלח לנו, איננו יכולים לבנות את חיינו על קושי לב. אם הוא גילה לנו רחמים, איננו יכולים לחיות כאילו רק אנו זקוקים לרחמים.
יש רגע של בחירה, ויש רגע של הקדשה. בחירה היא השעה שבה האדם עונה לקריאת אלוהים. הקדשה היא הרגע שבו הוא מאשר שוב ושוב, בעונות שונות של חייו: "אדון, אני שייך לך". יש ימים של כוח ויש ימים של עייפות. יש עונות של בהירות ויש זמנים שבהם האדם שואל את עצמו אם הוא אכן עומד במקום הנכון ואם יש בו כוח להמשיך. אך שביית המשיח היא שביית האהבה. האהבה הזאת מרימה אותנו כאשר ידינו נשמטות. היא מזכירה לנו לא כדי להרשיע, אלא כדי לומר: אין דרך חזרה, מפני ששם היה מוות, וכאן חיים.
דווקא היום חשוב במיוחד להתייחס ברצינות לבחירתנו, להקדשתנו ולקריאתנו. איש אינו יודע מתי יבוא הרגע האחרון, היום האחרון, הנשימה האחרונה. אנו מאמינים בהבטחות אלוהים, מאמינים בנאמנותו, מאמינים ברחמיו, ודווקא משום כך איננו רשאים לחיות בקלות דעת. המשיח אינו בוגד. נסיבות עלולות לאכזב, בני אדם עלולים לעזוב, קרובים עלולים שלא להבין, אך האדון נאמן. דוד אמר: "כִּי־אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי, וַיהוָה יַאַסְפֵנִי" (תהילים כ״ז:י׳).
שבוי המשיח איננו אדם החי תחת פחד מעונש, אלא אדם שהכיר אהבה חזקה מן הכבלים הקודמים שלו. הוא זוכר מאין הוציא אותו האדון, ולכן אינו רוצה לשוב לאחור. הוא יודע שהמשיח לא רק שחרר אותו משוק העבדים, אלא נעשה עבד בעצמו, מת וקם לתחייה כדי להשיב לאדם את צלם אלוהים. החירות האמיתית מתחילה במקום שבו האדם חדל להתנגד למשיח ונכנע מרצונו לאהבתו. לכן התשובה הטובה ביותר לאלוהים היום היא פשוטה ועמוקה: אדון, אני נכנע. אני שייך לך. אני רוצה ללכת אחריך.
רועה אורן לב ארי