לכבד את אלוהים בכל תחומי החיים

"כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ" ‏(שמואל א ב:‏30)‏. הדברים האלה נאמרו לבית עלי הכוהן, בתוך סיפור כואב על אנשים שעבודת הקודש הופקדה בידיהם, אך הם חדלו לייחס לה את הכבוד הראוי. ואף על פי כן, בתוך האזהרה טמונה גם הבטחה: אלוהים רואה את מכבדיו. נאמנותם אינה נעלמת מעיניו, גם כאשר איש מסביבם אינו מבחין בה.

כשאנו שומעים את המילה "הלל", עולים בדעתנו לא פעם מוזיקה, שירה ואספת מאמינים. אולם משמעותם של דברי אלוהים רחבה הרבה יותר. לכבד את האדון פירושו להכיר בסמכותו ולייחס לדברו את המשקל הראוי. הכבוד שאנו רוחשים לו ניכר באופן שבו אנו מדברים בבית, עובדים, מקיימים הבטחות ומקבלים החלטות. הכבוד שאנו נותנים לאלוהים מקבל ביטוי של ממש כאשר הוא מעצב את התנהגותנו גם מחוץ לאספת הקהילה.

כבוד זה מתבטא גם בנכונות לקבל תוכחה. קל לנו יותר לשמוע דברי נחמה מאשר להכיר בטעותנו. ואולם אדם חכם מוקיר את ההזדמנות לתקן את דרכיו. כאשר רוח הקודש חושפת חטא בחיינו, היא קוראת לנו לעזוב אותו ולהוסיף ללכת עם אלוהים. האשמה משתקת משכנעת את האדם שאפסה תקוותו; תוכחת אלוהים מבהירה לו מה עליו לשנות ומעוררת בו את הרצון לשוב אל האב.

לכן, כשאנו מקבלים את מוסר אלוהים, חשוב שנזכור למי אנו שייכים. אנו ילדיו, והוא דואג עמוקות לעיצוב אישיותנו ולצמיחתנו. שאול השליח כותב: "כִּי אִם נִבְחַן אֶת נַפְשֵׁנוּ לֹא נִהְיֶה נִדּוֹנִים. וְכַאֲשֶׁר נִדּוֹן נִוָּסֵר עַל יַד הָאָדוֹן לְמַעַן לֹא נְחֻיַּב עִם הָעוֹלָם" ‏(הראשונה לקורינתים יא:‏‎31-32‎)‏. מוסר אלוהים עשוי להכאיב, אך תכליתו לתקן אותנו. האדון מעצב את אופיינו, מלמד אותנו לציית לו ומחדש בנו את דמותו של ישוע.

ובתוך הכאב הזה הוא אינו מותיר אותנו לבד. במשל נוצרי מוכר מתבונן אדם לאחור על חייו ורואה בחול את עקבותיו לצד עקבות האדון. אלא שבתקופות הקשות ביותר נותר רק טור אחד של עקבות. נדמה לו שדווקא אז אלוהים עזב אותו. התשובה שהוא מקבל שונה בתכלית: באותם ימים נשא אותו האדון בזרועותיו. התמונה הזאת מזכירה לנו שלא תמיד אנו חשים בקרבת אלוהים. גם בשעות של מבוכה וספק, אנו עדיין יכולים לפנות אליו.

הביטחון באהבת אלוהים מעניק לנו כוח לצמוח. אנו זקוקים לתזכורת שהוא אוהב אותנו, אך עלינו גם להשיב לאהבתו. אי אפשר לבקש נחמה כל החיים ובה בעת להימנע מלקיחת אחריות על החלטותינו. ככל שאנו מתבגרים באמונה, אנו לומדים לשאול את עצמנו: כיצד מתבטאת אהבתי לאדון בחיי היום-יום? מה משתנה בדיבורי, ביחסיי עם אחרים ובהרגליי? האם אני מוכן לפעול על פי מה שהוא מגלה לי?

שאלה אחת מחייבת כנות מיוחדת: את אישורו של מי אנו מבקשים? ישוע אמר: "אֵיךְ תּוּכְלוּ לְהַאֲמִין אַתֶּם הַלֹּקְחִים כָּבוֹד אִישׁ מֵרֵעֵהוּ וְאֶת הַכָּבוֹד אֲשֶׁר מֵאֵת הָאֱלֹהִים הַיָּחִיד לֹא תְבַקֵּשׁוּ" ‏(יוחנן ה:‏44)‏. הרצון למצוא חן בעיני הבריות עלול להשתלט בהדרגה אפילו על שירותנו לאלוהים. אז הרושם שאנו מותירים נעשה לעיקר, ואילו הנאמנות לאלוהים נדחקת לשוליים.

הסכנה הזאת נוגעת גם ליחסנו לישראל. אהבה לעם ישראל צריכה להתבטא בתמיכה ממשית ובמעשים טובים. אולם השאיפה לזכות בהכרה מצד בעלי השפעה אינה רשאית לדחוק את הדאגה לישועת בני עמנו ואת העדות על ישוע. השירות מאבד את דרכו כאשר, למען שביעות רצונם של בני אדם, אנו חדלים לדבר על מי שלמענו התחלנו לשרת. בעיני אלוהים חשובה נאמנותנו לשליחות שהפקיד בידינו.

אותה נאמנות נדרשת גם בשגרת החיים. בני ביתנו מכירים אותנו אחרת מבני הקהילה: הם רואים אותנו עייפים, קצרי רוח וטרודים בעניינינו. דווקא שם מתברר עד כמה דברינו על האמונה עולים בקנה אחד עם אורח חיינו. חשוב שבעל יביע את אהבתו לאשתו הן במעשים והן במילים, ושאישה תנהג בבעלה בכבוד. מי שהבטיח דבר צריך לקיימו. כולנו נדרשים ללמוד לדבר באופן שיאפשר לקרובים אלינו לחוש שאנו דואגים להם, ולא רק מורים להם כיצד לנהוג. אי אפשר להפריד בין הכבוד שאנו רוחשים לאלוהים לבין יחסנו לאנשים שעימם אנו חיים.

היסוד לחיים כאלה הוא מעשה הישועה שהשלים ישוע למעננו. הוא קורא לנו: "לְכוּ אֵלַי כָּל הָעֲמֵלִים וְהַטְּעוּנִים וַאֲנִי אָנִיחַ לָכֶם" ‏(מתי יא:‏28)‏. אין בכוחו של האדם להשתחרר מן החטא במאמציו בלבד. הקורבנות שהוקרבו שוב ושוב הצביעו על הצורך בקורבן שלם, וישוע הקריב את עצמו למען ישועתנו. אנו באים אליו עם המשא שעלינו ומקבלים את האפשרות לחיות בחירות משלטון החטא ולעבוד את אלוהים.

את החיים החדשים האלה יש לטפח. האדם הפנימי שבנו זקוק להתחזקות בדבר אלוהים, כדי שרצונותינו והרגלינו לא ימשלו בנו. האמונה אמורה לעצב את מחשבותינו ואת מעשינו. אנו חדלים מניבול פה מפני שאנו מבקשים לכבד את האדון בשפתינו. אנו מוותרים על ההתנשאות מפני שכל אשר לנו בא מחסדו. אנו לומדים ריסון עצמי מפני שאנו שייכים לו.

ספר מעשי השליחים מראה כיצד צמחו התלמידים הראשונים. לאחר שכשלושת אלפים איש קיבלו את הדבר ונטבלו, קיבלו חייהם כיוון ברור: "וַיִּהְיוּ שֹׁקְדִים עַל תּוֹרַת הַשְּׁלִיחִים וְעַל הַהִתְחַבְּרוּת וְעַל בְּצִיעַת הַלֶּחֶם וְעַל הַתְּפִלָּה" ‏(מעשי השליחים ב:‏42)‏. המילה "שוקדים" חשובה כאן במיוחד. הלימוד, ההתחברות, סעודת האדון והתפילה נעשו ליסוד חייהם. מתוך ההתמדה הזאת למדו להכיר את אלוהים ולעבוד אותו.

התמדה כזאת קשורה לביטחון בדבר אלוהים. כאשר הראה האדון לירמיהו מקל שקד, אמר לו: "הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ" ‏(ירמיהו א:‏12)‏. ירמיהו נדרש להישען על נאמנותו של מי שדיבר אליו. כך גם אנו לומדים להיאחז בדבר אלוהים, לשוב אליו ולאפשר לו להנחות את חיינו, גם בטרם ראינו את התגשמות ההבטחה.

לשם כך אנו זקוקים לקהילה. אדם עשוי להיות עצמאי, מנוסה ומסוגל להתמודד בכוחות עצמו עם עניינים רבים, אך בגוף המשיח אנו זקוקים זה לזה. אלוהים מלמד אותנו באמצעות אחינו ואחיותינו: דרך הוראה, תפילה משותפת, עדותו של אדם אחר ולעיתים אף דרך ילדינו שלנו. הנכונות ללמוד מאחרים מסייעת לנו לשמור על ענווה. ההשתתפות בחיי הקהילה גם מזמנת לנו אפשרויות לשרת את מי שזקוקים לתמיכתנו.

הקריאה הזאת מופנית לכל המאמינים. כיפא כותב: "וְאַתֶּם הִנְּכֶם זֶרַע נִבְחָר מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ וְעַם סְגֻלָּה לְמַעַן תְּסַפְּרוּ תְּהִלּוֹת הַקּוֹרֵא אֶתְכֶם מֵחֹשֶׁךְ אֶל אוֹרוֹ הַנִּפְלָא" ‏(הראשונה לפטרוס ב:‏9)‏. משרתי הקהילה מסייעים לה להתבגר באמונה, אך איש אינו יכול למלא במקומנו את חלקנו. כל מאמין נקרא לעבוד את אלוהים, ועבודה זו מתחילה באורח חייו ובביתו.

אחריות מיוחדת מוטלת עלינו כלפי ילדינו. הם שומעים את דברי ההדרכה שלנו, אך מתבוננים במעשינו בתשומת לב רבה עוד יותר. הם רואים כיצד אנו מתייחסים לקהילה, כיצד אנו מדברים על אחרים, מה אנו עושים לאחר מריבה ואם אנו שומרים אמונים לאלוהים בשעת קושי. הדוגמה ההורית אינה מבטלת את בחירתו האישית של הילד, אך היא מותירה בו חותם עמוק. משום כך, הרצון להנחיל לילדינו את האמונה מתחיל בנכונותנו שלנו לחיות ביושר לפני האדון.

סיפורה של חנה מלמד כיצד נאמנות כזאת משפיעה על הדור הבא. במשך שנים לא היו לה ילדים. פנינה הכעיסה אותה, ומדי שנה שב כאבה והתעורר. חנה בכתה ולא אכלה. נסיבות חייה יכלו למלא אותה תרעומת, אך היא הביאה את מר נפשה לפני האדון. היא התפללה בשקט: שפתיה נעו, וקולה לא נשמע. עלי, שהתבונן בה, טעה וחשב שהיא שיכורה.

אפילו בבית האדון נתקלה חנה בחוסר הבנה. אולם היא הסבירה לכוהן: "אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי יְהוָה" ‏(שמואל א א:‏15)‏. היא לא הסתירה את כאבה ולא ניסתה להיראות חזקה מכפי שהייתה. חנה הביאה לאלוהים את אשר לא יכלה לשאת לבדה. לאחר ששמע אותה, בירך אותה עלי, והיא יצאה משם כשליבה השתנה: "וַתֵּלֶךְ הָאִשָּׁה לְדַרְכָּהּ וַתֹּאכַל וּפָנֶיהָ לֹא הָיוּ לָהּ עוֹד" ‏(שמואל א א:‏18)‏.

בתפילתה נדרה חנה להקדיש את בנה לאדון כל ימי חייו. כאשר נולד שמואל ונגמל, היא קיימה את הבטחתה. הכרת התודה שלה לבשה צורה של מעשה שהיה כרוך במחיר אישי כבד: היא הביאה את הילד שכה ציפתה לו אל עלי, כדי שישרת את האדון. תפילת ההלל שלה נאמרה לאחר שהקדישה אותו: "עָלַץ לִבִּי בַּיהוָה רָמָה קַרְנִי בַּיהוָה רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ" ‏(שמואל א ב:‏1)‏. חנה כיבדה את אלוהים הן בבקשתה והן בנאמנותה לדבר שנתנה.

קיום הבטחות הוא עניין כבד משקל בחיי האמונה. קל לדבר על התמסרות בשעה של התרגשות עזה. קשה יותר לעמוד בדיבורנו לאחר שהנסיבות השתנו וכבר קיבלנו את מבוקשנו. אולם דווקא אז מתברר איזה מקום תופס האדון בליבנו. לכבד את אלוהים פירושו לשמור לו אמונים גם לאחר שתפילתנו נענתה.

הכתובים מציגים גם בחירה אחרת. עשו בז לבכורה תמורת סיפוק רעבונו המיידי. באותו רגע נראתה לו נחלתו חשובה פחות מן האוכל. סיפורו מזמין אותנו לבחון באיזו קלות עלול אדם לוותר על דבר יקר כדי לספק תשוקה חולפת. גם אנו ניצבים בפני הכרעות שבהן הנוחות, התועלת האישית או אהדת הסובבים נראות מושכות יותר מן הנאמנות.

ישוע דחה פיתוי כזה. כאשר הוצעו לו ממלכות העולם וכבודן בתמורה להשתחוויה למנסה, השיב: "לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּשְׁתַּחֲוֶה וְאוֹתוֹ לְבַדּוֹ תַעֲבֹד" ‏(מתי ד:‏10)‏. הוא שמר אמונים לאב עד הצלב. סבלו לא היה נסיגה מן הדרך שבחר בה; הוא מסר את חייו מרצונו. האב הקים אותו מן המתים, ובשורת הישועה שהשלים התפשטה עד קצות הארץ. בישוע אנו רואים מה פירוש לאהוב את האב ולעשות את רצונו עד תום.

הכבוד לאלוהים מחייב ענווה. "עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת יְהוָה עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים" ‏(משלי כב:‏4)‏. להיכנע לפני האדון פירושו להכיר בצדקת דרכו ולבטוח בו. אין פירוש הדבר שעלינו לקרוא לרע טוב או לחדול מתפילה בשעת מצוקה. אנו יכולים לבקש עזרה ולחפש מוצא, ובה בעת להכפיף את החלטותינו לרצונו. כך האמונה מקבלת ביטוי הן בדיבור והן במעשה.

בחיי יצחק נעשתה ברכת אלוהים גלויה אפילו לעיני מי שביקשו ממנו קודם לכן לעזוב. לימים בא אליו אבימלך עם מלוויו והודה: "רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה יְהוָה עִמָּךְ" ‏(בראשית כו:‏28)‏. יצחק לא נדרש לרדוף אחר הכרתם. גם אנו איננו צריכים להפוך את השירות למאבק על מעמדנו וחשיבותנו. אחריותנו היא להתהלך בנאמנות לפני אלוהים ולהפקיד בידיו את פירות חיינו.

לעיתים חולף זמן רב בין התפילה לבין המענה. אנו מוסיפים להתפלל למען ילדינו ונכדינו, לתמוך בשירות ולעזור לאחרים, אף שאנו עצמנו נתונים במחסור. בימים כאלה חשוב במיוחד שלא לנטוש את אשר התחלנו. "כִּי צְרִיכִים אַתֶּם לְסַבְלָנוּת לְמַעַן תַּעֲשׂוּ רְצוֹן אֱלֹהִים וּנְשָׂאתֶם אֶת הַהַבְטָחָה" ‏(אל העברים י:‏36)‏. פעולתו של אלוהים עשויה להפתיע אותנו, אך זמן ההמתנה אינו גורע מערכה של נאמנותנו.

חנה לא יכלה לראות מראש את מלוא הדרך שנכונה לבנה. שמואל החל לשרת בטרם ידע להבחין בקול האדון. הוא גדל ולמד להקשיב. לימים נאמר עליו: "וַיִּגְדַּל שְׁמוּאֵל וַיהוָה הָיָה עִמּוֹ וְלֹא הִפִּיל מִכָּל דְּבָרָיו אָרְצָה" ‏(שמואל א ג:‏19)‏. כל ישראל הכירו בו כנביא האדון. הוא שמשח את שאול, ואחריו את דוד, שמזרעו בא המשיח. נאמנותה של אם נעשתה לחלק מסיפור שמשמעותו חרגה הרבה מעבר לגבולות משפחתה.

על כן נבקש הזדמנויות לעבוד את האדון במקום שבו אנו נמצאים. נשתתף בחיי הקהילה, נתחזק בכתובים ובתפילה ונתמוך באחינו ובאחיותינו. בבית נקיים את הבטחותינו, נדאג ליקירינו ונבקש סליחה כשאנו טועים. בעבודה ננהג ביושר. בשעת ניסיון נוסיף לפנות לאלוהים. כך נעשה הכבוד שאנו רוחשים לו לאורח חיים. האדון רואה את הנאמנות הזאת, והבטחתו עומדת בעינה: הוא יכבד את מכבדיו.

רועה אורן לב ארי