כוח פנימי מתחיל בתלות באלוהים
הכוח הפנימי אינו היכולת להחזיק מעמד בשארית הכוחות, ואינו ההרגל להעמיד פנים שהכול כשורה. אדם יכול להיראות מיושב כלפי חוץ, ובתוכו לחיות בפחד, בעייפות, ברוגז ובתלונה. ואדם אחר יכול לעבור תקופה קשה ולא לאבד את אמונתו, את שלוותו ואת כיוונו. על הכוח הזה מדבר הכתוב.
דוד התפלל: "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי. אַל תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי" (תהלים נא, יב-יג). זוהי תפילתו של אדם שהבין את העיקר: בלי נוכחות האלוהים בתוכו, כל השאר מאבד את משמעותו. דוד לא פחד רק מתוצאות החטא – הוא פחד לאבד את הקשר החי עם רוח האלוהים.
אנו חיים לאור הברית החדשה. אלוהים נתן לנו לב חדש. רוח הקודש אינה נוגעת בנו רק לרגעים בודדים – היא שוכנת במאמינים. ודווקא משום כך השאלה נעשית חמורה שבעתיים: אם רוח הקודש שוכנת בנו, כיצד אנו מתייחסים אליה יום־יום?
המבחן פשוט למדי. לא במה שאנו אומרים בתפילת הציבור, ולא במילים הנכונות שאנו יודעים לומר בתפילה, אלא בחיי היומיום: במה אנו הוגים, כיצד אנו מדברים אל הבריות, כיצד אנו מגיבים כשאיננו מובנים, ומה עולה מתוכנו כאשר הנסיבות לוחצות.
יחסנו לרוח הקודש ניכר במחשבותינו, בדברינו ובמעשינו שבכל יום. זהו מבחן פשוט, אך כן. חוסר שביעות רצון מתמיד ששוכן בפנים יעלה בהכרח אל פני השטח, ואמונה השוכנת בפנים תיראה גם היא. איש אינו יכול להסתיר לאורך זמן את מה שהוא מלא בו באמת.
הכוח הפנימי אינו כוח רצון. כוח הרצון יכול לסייע לזמן־מה – הוא יכול למנוע מאדם מילה חדה או החלטה שגויה – אך אינו משנה את הלב. כוחו של אלוהים פועל עמוק יותר. הוא מתחיל לפעול במקום שבו אדם חדל לסמוך רק על עצמו ואומר לאדון: "אני תלוי בך".
פאולוס כתב: "כָּל זֹאת אוּכַל בְּעֶזְרַת הַמָּשִׁיחַ הַנּוֹתֵן כֹּחַ בְּקִרְבִּי" (פיליפים ד, יג). לא לכך התכוון פאולוס, כאילו המאמין תמיד מקבל את מה שהוא רוצה. הוא אמר זאת כאדם שהכיר גם מחסור וגם שפע, גם לחץ וגם אובדן. הוא למד לחיות לא מתוך נסיבותיו, אלא מתוך כוחו של המשיח הפועל בקרבו.
וזו השאלה האמיתית: מה מתרחש בתוכנו כשהלחץ בא? האם אנו מאשימים את הבריות, את הגורל, את העבר, את הנסיבות – או מתחילים לבקש את פני האדון ולשאול מה הוא רוצה ללמד אותנו במקום הזה?
לעיתים אדם חי שנים מתוך הרגשה שהבעיה כולה נמצאת מחוצה לו: אנשים לא נכונים, תזמון לא נכון, עבודה לא נכונה. אך הכתוב שב ומפנה את מבטנו פנימה – לא כדי שנשקע בבחינה עצמית ללא סוף, אלא כדי שנראה שאלוהים רוצה לשנות את הלב, לא רק לסדר מחדש את הנסיבות סביבו.
יש מקום לתמיכה חיצונית – כינוסי תפילה, דרשות, אחווה, תפילת הזולת. כל אלה חשובים. אך איש אינו יכול לחיות חיים שלמים על התגלותו של הזולת בלבד, ניזון רק ממה ששמע מישהו אחר מאלוהים. במוקדם או במאוחר על האדם לפתוח את הכתוב בעצמו, לכרוע בתפילה בעצמו, ולבקש את האדון בעצמו.
יהודה כותב: "וְאַתֶּם הָאֲהוּבִים הִבָּנוּ בֶּאֱמוּנַתְכֶם הַנַּעֲלָה עַל כֹּל בְּקָדְשָׁתָהּ וְהִתְפַּלְלוּ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּאַהֲבַת אֱלֹהִים" (יהודה כ-כא). אין כאן שום סיבוך – יש כאן עקביות: להיבנות באמונה, להתפלל ברוח הקודש, לשמור את עצמכם באהבת אלוהים. לא מדי פעם, כשקשה במיוחד, אלא כאורח חיים.
תפילה בלא דבר האלוהים עלולה להפוך לפריקת רגש בלבד, ודבר האלוהים בלא תפילה עלול להישאר ידע בראש. אך כשאדם אוחז בדבר האלוהים ומתפלל ברוח, מתחיל לעלות בתוכו כוח אחר – לא רועש, לא ראוותני, אך אמיתי.
הכוח הפנימי הוא תלות באדון. לא חולשה מול הנסיבות, אלא ביטחון באלוהים. המאמין אינו אומר: "אני נכנע לבעיות". הוא אומר: "אדון, אני נכנע לך". ומאותו רגע לא הפחד מושל בלב, אלא דבר האלוהים.
הנביא חבקוק ממחיש זאת בבהירות רבה. הוא הביא לפני אלוהים את תלונתו, אך לא נשאר בה. הוא אמר: "עַל מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמֹדָה וְאֶתְיַצְּבָה עַל מָצוֹר וַאֲצַפֶּה לִרְאוֹת מַה יְדַבֶּר בִּי וּמָה אָשִׁיב עַל תּוֹכַחְתִּי" (חבקוק ב, א). תלונתו הייתה כנה, כאבו היה אמיתי, אך הנביא עמד על משמרתו כדי לשמוע את אלוהים – לא רק כדי להמשיך להאזין לכאבו שלו.
גם בתוכנו יש שאלות, עייפות, אכזבה, חרדה. אך אל לנו להניח לקולות האלה להיות הקול הראשי. עלינו לעמוד על המשמר, להזכיר לעצמנו את מה שאלוהים כבר אמר, ולשוב אל דבריו ואל נאמנותו.
כאשר אדם אינו שומר את דבר האלוהים בתוכו, אין לו ממה לשאוב ברגע הקשה – הוא מחפש כוח ומוצא את עצמו ריק. לכן חשוב כל כך לא לחכות למתקפה כדי להתחיל להתפלל, ולא לחכות עד תשישות מוחלטת כדי לשוב אל האדון.
חבקוק מסיים את ספרו לא ביאוש, אלא בהודיה. הוא אומר: "כִּי תְאֵנָה לֹא תִפְרָח וְאֵין יְבוּל בַּגְּפָנִים… וַאֲנִי בַּיהוָה אֶעְלוֹזָה, אָגִילָה בֵּאלֹהֵי יִשְׁעִי. יְהוִה אֲדֹנָי חֵילִי" (חבקוק ג, יז-יט). אלה אינן מילים יפות ליום קל. זוהי אמונתו של אדם המביט בשדות ריקים, בהיעדר יבול, באובדן ממשי – ובכל זאת בוחר באדון.
אמונה כזו אינה נולדת במקרה. היא צומחת מתוך דבר האלוהים, מתוך תפילה, מתוך ציות, מתוך שיבה מתמדת אל אלוהים, ומתוך ההחלטה שלא לחיות בתלונה גם כשיש סיבות רבות להתלונן.
פאולוס כתב: "אֲבָל יֶשׁ לָנוּ הָאוֹצָר הַזֶּה בִּכְלֵי חֶרֶשׁ, לְמַעַן אֲשֶׁר תִּהְיֶה הַגְּבוּרָה הַיְתֵרָה לֵאלֹהִים וְלֹא מֵאִתָּנוּ" (קורינתים ב' ד, ז). אנחנו באמת כלי חרס. אנו מתעייפים, ניתן לפצוע אותנו, אנו נושאים פחד, לחץ וכאב. אך בתוכנו יש אוצר, והכוח שייך לאלוהים, לא לכלי.
לכן יכול היה פאולוס לומר: "נִחֲלָצִים אֲנַחְנוּ בַכֹּל וְלֹא נִדְכָּאִים, דּוֹאֲגִים וְלֹא נוֹאָשִׁים, נִרְדָּפִים וְלֹא נְטוּשִׁים, מֻשְׁלָכִים וְלֹא אֹבְדִים" (קורינתים ב' ד, ח-ט). הבעיות אינן נעלמות, והלחץ נותר לחץ. דבר אחד בלבד משתנה: האדם אינו מתפורר בפנים, כי האדון אוחז בלבו.
יש אנשים המאבדים את שלוותם לא משום שאלוהים רחוק, אלא משום שחיו זמן רב מדי לפי הבשר – הזינו טינה, הקשיבו לפחד, הסכימו לרוגז, נתנו לתלונה לדבר בקול רם יותר מהאמונה. אך ניתן לחזור. ניתן לבחור מחדש בחיים לפי הרוח.
חיים קדושים אינם אוסף של כללים דתיים, אלא מערכת יחסים עם רוח הקודש – חיים שבהם האדם לומד לשמוע את אלוהים, לקבל תוכחה, לשוב אל האמת, לבקש סליחה, להתפלל, לקום ולהמשיך ללכת. לא בשלמות, אלא בכנות.
כאן המקום להחליט – לא להוסיף להיזון מחוסר שביעות רצון תוך שממשיכים לדבר על אמונה, ולא לדחות את השלום למועד שבו הנסיבות סוף־סוף ישתנו. אלוהים כבר נתן לנו את רוח הקודש. הוא כבר הפקיד את האוצר בכלי החרס. הנותר לנו הוא לשמור על החיים האלה בתוכנו: לבחון את עצמנו, לשוב אל הדבר, להתפלל ברוח, ולחדול מלתת לתלונה למשול בלב.
אדם יכול להיות חלש כלפי חוץ וחזק בפנים. הוא יכול לעבור לחץ ולא לאבד את האדון, יכול שלא לראות פרי מיד ובכל זאת להמשיך לחכות לתשובת אלוהים. לא משום שהתמודד לבד. בתוכו פועלת עתה עוצמה שאינה שייכת לו – עוצמת האדון.
רועה אורן לב ארי