פורים: סיפורו של החג
פורים 🎭 יחול השנה בערב 13 במרץ ויימשך לאורך כל יום ה-14 במרץ. חג זה מציין את הישועה הניסית של העם היהודי בממלכת פרס לפני למעלה מ-2,400 שנה, בתקופת שלטונו של המלך אחשוורוש (ארתחששתא). שמו של החג נגזר מהמילה "פור", שמשמעותה גורל—בהתייחס להגרלה שערך המן, יועצו של המלך, כדי לקבוע את היום שבו יושמדו היהודים שבפרס—ה-13 באדר. אך מדוע דווקא היהודים? כך התרחשו הדברים…
על פי צו, נדרש כל אדם להשתחוות לפני אותו שר רם מעלה. אלא שבקרבת הארמון נתקל המן פעם אחר פעם במרדכי, קרוב משפחתה של המלכה, שסירב לכרוע ברך. הרי היהודים אינם כורעים ומשתחווים אלא לפני האל בלבד.
חמתו של המן בערה בו, והוא ניגש אל המלך ואמר: "יֵשׁ־נוֹ עַם־אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ, וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל־עָם, וְאֶת־דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים, וְלַמֶּלֶךְ אֵין־שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם. אִם־עַל־הַמֶּלֶךְ טוֹב, יִכָּתֵב לְאַבְּדָם, וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר־כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל־יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל־גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ." (אסתר ג', ח-ט).
אחשוורוש חתם על הצו ללא היסוס, שכן לא היה מודע למשמעות המילה "יהודים"—ולא ידע שאשתו האהובה, אסתר, היא יהודייה. בינתיים, מרדכי ישב יומם ולילה ליד שער הארמון, שכן הבטיח לאסתר, בת חסותו היתומה, לשמור עליה. המלכה הצעירה, שנלקחה מבית אביה, חשה בודדה ויראה.
יום אחד, כשהיה סמוך לשערי הארמון, שמע מרדכי שני שומרי סף זוממים לרצוח את המלך. הוא מיהר לדווח על כך, והקושרים נתפסו. מעשהו נכתב בספר דברי הימים של המלך, אך נשכח במהרה.
לילה אחד נדדה שנת המלך, והוא ביקש לקרוא לפניו בספר הזיכרונות. כשהתברר לו שמי שהציל את חייו לא קיבל כל גמול, קרא לאחד משריו ושאל: "מַה־לַּעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ?" (אסתר ו', ו).
אותו שר היה המן, אשר סבר לתומו כי מדובר בו עצמו. הוא הציע להלביש את האיש בבגדי מלכות, להרכיבו על סוס המלך ולהוליכו ברחובות העיר תוך הכרזה רמה: "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ!" (שם, ט).
אחשוורוש הסכים—והורה להמן לעשות כן למרדכי. חמתו של המן בערה בו עוד יותר, שכן הוא כבר הכין עץ גבוה חמישים אמה כדי לתלות עליו את מרדכי ביום ה-13 באדר.
בינתיים, מרדכי פנה אל אסתר בתחינה שתפעל למען הצלת עמה. היא הזמינה את המלך—ואת המן—למשתה. אחשוורוש נהנה כל כך מהמשתה, שהבטיח למלא כל בקשה שתעלה אסתר. כשהשליכה עצמה לרגליו, ביקשה ממנו בדמעות לבטל את הגזירה להשמדת היהודים.
המלך נתקף זעם ויצא להתהלך בגן הארמון להרהר בדבר. כאשר שב, ראה את המן כורע לרגלי אסתר בתחנונים על חייו. אחשוורוש הכריז כי המן מבקש לפגוע בכבודה של המלכה—והורה לתלות אותו על אותו העץ שהוא עצמו הכין למרדכי.
אך גזירת המלך לא ניתנת לביטול. תחת זאת, הוציא אחשוורוש צו חדש: ליהודים ניתנה הרשות לא רק להגן על חייהם ורכושם, אלא גם להכות באויביהם ביום שיועד להשמדתם, ולהחרים את רכוש התוקפים. כך התהפך מזימתו של המן עליו עצמו ועל כל אויבי ישראל.
מאז, הפכו הימים שלאחר התאריך הזה לימי שמחה ומשתה. בקהילות היהודיות נערכים מחזות ותהלוכות חגיגיות, נהוג לשלוח מנות איש לרעהו, ואופים אוזני המן—מאפים משולשים ממולאים בריבה. אף שבמסורת היהודית מקובל להימנע משתייה מופרזת, נאמר בתלמוד: "חַיָּב אִינִּישׁ לִבְסוּמֵי בְּפֻּרַיָּא עַד דְּלָא יָדַע בֵּין 'אָרוּר הָמָן' לְ'בָּרוּךְ מָרְדְּכָי'" (מגילה ז' ע"ב).
בערב החג, בי"ג באדר, נוהגים לצום—צום שנקרא תענית אסתר. בליל פורים ולמחרת קוראים בבתי הכנסת את מגילת אסתר, ובכל פעם שנזכר שמו של המן, הקהל מרעיש ברעשנים כדי להחריש את שמו של הרשע.
בערים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, כמו שושן הבירה, נחגג פורים ביום שאחריו—בט"ו באדר, יום המכונה שושן פורים. בימינו, הלכה זו מתקיימת רק בירושלים.
בשנה מעוברת על פי הלוח העברי, שבה נוסף חודש אדר שני (אירוע המתרחש שבע פעמים במחזור של 19 שנים), נחוג פורים באדר השני. באדר הראשון מציינים יום חג קטן יותר, המכונה פורים קטן, אך אין בו את חובת קריאת המגילה או מתן מתנות לאביונים.