נקודת מוצא: כאשר כונן אלוהים עידן חדש
אנו חיים בימים שבהם נראה כי המציאות כולה רעועה ובלתי נהירה. החדשות משתנות במהירות גדולה מכושר עיבודנו, הדיבורים על מלחמות וזעזועים מהדהדים בעוצמה חסרת תקדים, ובקרב רבים גואה החרדה הפנימית: "מה באמת מתרחש כאן?" אולם לעם האלוהים יש יותר מאשר התרשמויות ורגשות גרידא. ברשותנו כתבי הקודש ורוח הקודש, המגלה לנו נסתרות ומלמדת אותנו להבחין בין העתים.
באחרית הימים נודעת חשיבות יתרה להימנעות מהניסיון "לכלוא" את אלוהים בתוך תבניות דתיות מוכרות. הוא רוח, הוא נוכח בכל, ופעולתו ניכרת אף במקומות שבהם נדמה לבני האדם כי שולטים כוחות ארציים בלבד. דוד המלך התבטא על אודות האלוהים כך: "אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח: אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ" (תהלים קל"ט:ז-ח). כאשר הבנה זו מחלחלת לתודעתנו, אנו חדלים מלהיכנס לבהלה ומתחילים להקשיב לקריאתו של אלוהים אלינו בעת הזאת.
עם זאת, אין להעמיד פנים כאילו החיים הרוחניים מתקיימים במנותק ממציאות העולם. בתולדות הישועה שזורים היו כוחות רוחניים, ארציים ופוליטיים כאחד: פרושים וצדוקים, הורדוס ופילטוס. ועם זאת, מעל כולם ניצבה ריבונותו של אלוהים. על כן, עמדתנו אינה להפוך את הקתדרה לזירת התנצחות, אלא לזכור תמיד: אלוהים הוא המנהיג את ההיסטוריה, ועל עמו חלה החובה לשמור על צלילות דעת ופיקחות.
ישנם דברים שאלוהים מזכיר לנו במפציר ככל שהעולם מאיץ את קצבו. ירושלים, למשל, אינה רק נקודה גיאוגרפית או נושא לדיון פוליטי. כתבי הקודש מגדירים אותה כמרכז הרוחני של פועל האלוהים, ועל כן אין המאמין רשאי להתייחס אליה בקלות ראש. אנו מתפללים לשלום, אך יודעים כי שלום אמת אינו ייתכן ללא אלוהים, שהרי "כַּאֲשֶׁר יֹאמְרוּ הָאֲנָשִׁים: 'שָׁלוֹם וּבִטָּחוֹן', אָז יָבוֹא עֲלֵיהֶם הָאֲבַדּוֹן פִּתְאֹם" (הראשונה אל התסלוניקים ה:ג). שלום ללא אלוהים מתגלה לרוב כהפוגה בלבד לפני מחול חשיכה חדש.
כאן עולה שאלת המפתח: על מי אנו נשענים? על מנהיגים, מערכות, אידאולוגיות או כוח אנושי? הכתובים מחזירים אותנו שוב ושוב אל משענת אחרת: "טוֹב לַחֲסוֹת בַּיהוָה מִבְּטֹחַ בָּאָדָם" (תהלים קי"ח:ח). אין זו קריאה לאדישות, אלא להיררכיה נכונה של תקווה. אנו יכולים לכבד את השלטון, להתפלל עבור המנהיגים ולהוקיר החלטות ראויות, אך אסור שהלב ייקשר באדם כפי שעליו להיות קשור באלוהים.
בעתות מצוקה ומתח, מזכיר אלוהים לקהילתו בבהירות יתרה שני דברים פשוטים אך מכריעים: להתפלל ולבשר את הבשורה. אין מדובר בסיסמה או ב"פעילות דתית מסורתית", אלא במה ששומר את עם האלוהים בתוך רצונו, מעניק פשר בתוך הכאוס ופותח לבני האדם את דלת הכלא הפנימי. שכן אדם יכול להיות לבוש, שבע ומסודר למראית עין, אך להיוותר בתוכו עירום – ללא צדקה, ללא חיים וללא חירות.
בנקודה זו חושפים כתבי הקודש את נגע הצדקנות העצמית: "וַנְּהִי כַטָּמֵא כֻּלָּנוּ וּכְבֶגֶד עִדִּים כָּל צִדְקֹתֵינוּ" (ישעיהו ס"ד:ה). ה"מוסריות" האנושית אינה מושיעה ואינה מרפאת. לעומת זאת, אלוהים מעניק דבר מה אחר: "כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי" (ישעיהו ס"א:י). זהו הצורך הקיומי העמוק ביותר של האדם – לא עוד שיטה לשיפור עצמי, אלא הצדקה המוענקת מידי המשיח.
נקודת המוצא שלנו אינה המהדורות החדשות, הפחדים או התחזיות. נקודת המוצא שלנו היא הצלב, שם כונן אלוהים זמן חדש עבור האנושות ועבור כל אחד מאיתנו. זהו קו הפרשת המים של ההיסטוריה. היו "נקודות מוצא" אלוהיות גם בעבר: הולדת משה הייתה תחילת שחרור ישראל ממצרים; נוח היה האיש שאלוהים הפקיד בידו את התיבה, ואמונתו הרשיעה את חוסר האמונה של העולם. אולם האירוע הגדול מכולם התרחש לפני למעלה מאלפיים שנה, כאשר "הדבר נהיה בשר".
השליח פולוס מכנה זאת "מלאות העת": "אֲבָל כַּאֲשֶׁר מָלְאוּ הָעִתִּים, שָׁלַח הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ, הַנּוֹלָד מֵאִשָּׁה וְהַכָּפוּף לַתּוֹרָה, כְּדֵי לִפְדּוֹת אֶת הַכְּפוּפִים לַתּוֹרָה, לְמַעַן נִזְכֶּה לְמַעֲמָד שֶׁל בָּנִים" (אל הגלטים ד:ד-ה). אין זה ביטוי תיאולוגי נאה גרידא. משמעותו היא שאלוהים עצמו נכנס להיסטוריה האנושית כדי לפתוח עידן חדש – עידן של חסד, אימוץ לבנים וחיי הרוח.
משום כך, אין "להשתעשע" באמונה כאילו הייתה תחביב לסופי שבוע. אי אפשר לחיות בו־זמנית ברדיפה אחר הבלים, בחיטוט עצמי בלתי פוסק ובניסיונות ישועה עצמית, ולצפות לכוח בלב. המשיח בא לא רק כדי לסלוח על חטאים, אלא כדי להתניע זמן חדש בתוך האדם – כדי שיהפוך לבן או לבת לאלוהים, כדי שהשמיים יהיו פתוחים מעליו, וכדי שיחיה לא מכוח צדקנותו שלו אלא מכוח החסד. "וּבְלִי אֱמוּנָה אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת רָצוּי לֵאלֹהִים" (אל העברים י"א:ו) – ומדובר כאן לא באמונה בעצמנו, אלא באמונה במה שפעל אלוהים.
כתבי הקודש מלמדים אותנו גם פיקחות ביחס לנבואה. קיים "דבר נבואה נעלה יותר" – אלו הם כתבי הקודש, והם חסינים מטעויות. "וְיֵשׁ לָנוּ דְּבַר הַנְּבוּאָה הַנַּעֲלֶה יוֹתֵר; וְהֵיטַבְתֶּם עֲשׂוֹת אִם תִּפְנוּ אֵלָיו כְּאֶל נֵר הַמֵּאִיר בְּמָקוֹם אָפֵל" (השנייה לפטרוס א:י"ט). ובהמשך מוסיף פטרוס עיקרון מפתח: "דְּעוּ זֹאת לִפְנֵי הַכֹּל, שֶׁאֵין שׁוּם נְבוּאָה בַּכָּתוּב הַנִּתֶּנֶת לְפֵרוּשׁ שֶׁל אָדָם מִדַּעְתּוֹ… אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁרוּחַ הַקֹּדֶשׁ הֵנִיעָה אוֹתָם, דִּבְּרוּ קְדוֹשֵׁי הָאֱלֹהִים" (השנייה לפטרוס א:כ-כ"א). מכאן שהתרשמויותינו, חלומותינו ומילותינו אינם בבחינת מוחלט; עלינו לדון בהם, לבחון אותם, לא להיפגע מתוכחה ולהישאר בענווה.
לב הבשורה נותר נצחי ופשוט. "כִּי הַמָּשִׁיחַ לֹא שְׁלָחַנִי לְהַטְבִּיל כִּי אִם לְבַשֵּׂר… כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְרוֹקֵן צְלַב הַמָּשִׁיחַ מִכּוֹחוֹ. כִּי דְּבַר הַצֶּלֶב הוּא סִכְלוּת בְּעֵינֵי הָאֹבְדִים, אַך לָנוּ הַנּוֹשָׁעִים הוּא גְּבוּרַת הָאֱלֹהִים" (הראשונה אל הקורינתים א:י"ז-י"ח). זו הסיבה שהאויב מתאמץ כל כך להסיט את מבט המאמינים הצידה: אל החומרנות, אל החיפוש אחר ידע "נסתר", אל ויכוחים אינסופיים, אל צדקנות עצמית ואל הניסיון לבנות עולם מושלם במו ידינו. אולם "אֲנַחְנוּ מְבַשְּׂרִים אֶת הַמָּשִׁיחַ הַנִּצְלָב" (הראשונה אל הקורינתים א:כ"ג) – וזוהי הגבורה ששום "חכמת עולם" לא תוכל להמיר.
כאשר אתה מפנים את אשר אירע על הצלב, ניטלת ממך הזכות לחיות חיים קטנוניים. לא משום שאלוהים מטיל עליך חוק מעיק, אלא משום שהוא העניק לך מעמד חדש וייעוד חדש. או אז יכול אתה לחיות בקרב הבריות, להתרועע, לעמול, לשמוח, להיות פשוט וחופשי, אך מבלי להתערבב בחשכה ומבלי לאבד את המסד הפנימי. שכן אין אתה זה שמתאים את אלוהים לתפיסותיך – אלוהים כבר צעד לעברך, "הָאֱלֹהִים נִגְלָה בַּבָּשָׂר" (הראשונה אל טימותיאוס ג:ט"ז), וכעת הוא קורא לך להתעלות לרמתו – לחיות את מחשבותיו, את רצונו ואת מטרותיו.
על כן, כיום יש להסיר את המהומה, את הדאגה, את חוסר האמונה, את הפחד השטני ואת תחושת הדחייה. יש להשיב את הקשב אל המקום שבו החלה ישועתנו, וללמוד לעמוד לא בכוחנו אלא באמונה. "הַשְׁלִיכוּ עָלָיו כָּל יְהָבְכֶם, כִּי הוּא דּוֹאֵג לָכֶם" (הראשונה לפטרוס ה:ז). "הִתְיַצְּבוּ נֶגְדּוֹ חֲזָקִים בָּאֱמוּנָה" (הראשונה לפטרוס ה:ט) – ואמונה זו נטועה בצלב, בתחייה ובשיבתו הקרובה של האדון.
ואם מישהו כיום עייף, איבד את זמנו, התבלבל, שקע בחיטוט עצמי או במרדף אחר החיצוניות – המוצא אינו ב"גיוס" כוחות דתיים. המוצא הוא לשוב אל שר האמונה ומשלימה, אל חברות פשוטה עם ישוע, אל התפילה, אל דבר האלוהים ואל הבשורה שיש לבשר תחילה לעצמנו, לבל נותר עירומים בנפשנו. "טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב יְהוָה" (תהלים ל"ד:ט) – זוהי הזמנה לא לתיאוריה, אלא לחוויה חיה של חסד.
מלאות העת כבר הגיעה, הספירה כבר החלה, והיא לא תיעצר. היא תגיע לשיאה כאשר אלוהים יכונן את מלכותו עלי אדמות. בינתיים זוהי עת של הכנה, עת של זיכוך המניעים, עת של שיבה אל העיקר. "לָנוּ יֵשׁ מַחֲשֶׁבֶת הַמָּשִׁיחַ" (הראשונה אל הקורינתים ב:ט"ז) – משמע, ביכולתנו לחיות לא מתוך פחד או רעש העולם, אלא מתוך הצלילות המוענקת על ידי רוח הקודש.
רועה אורן לב ארי
וידאו עם תרגום לעברית: