הקשבה לדבר החסד
הסיפור אליו אני מבקש לפנות מתועד במַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים כ:ז-יב. "וּבְאֶחָד בַּשַּׁבָּת בְּהִקָּבֵץ הַתַּלְמִידִים לִבְצֹעַ לֶחֶם, וּפוֹלוֹס… דִּבֵּר עִמָּהֶם וַיּוֹסֶף אֶת־דְּבָרוֹ עַד־חֲצוֹת הַלָּיְלָה" (מעשי השליחים כ:ז). הם לא התכנסו רק למפגש ולא רק "לשמוע דרשה" – הם התכנסו לבציעת לחם, לסעודת האדון, כדי לחדש את מחויבות הלב לברית.
יש בכך דיוק רוחני חיוני: בציעת הלחם לא הייתה עבורם תוספת להתכנסות, משהו "לאחר מכן". זה היה המרכז שסביבו התרכזו הדבר, התפילה, העבודה והחברותא. "כִּי כָל־אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ אֶת־הַלֶּחֶם הַזֶּה וְתִשְׁתּוּ אֶת־הַכּוֹס הַזֹּאת, מוֹת הָאָדוֹן תַּגִּידוּ עַד כִּי־יָבוֹא" (הראשונה אל הקורינתים יא:כו). הסעודה מחזירה אותנו אל היסוד – אל מה שעשה האדון, ולא אל מה שהצלחנו או לא הצלחנו לעשות.
פולוס המשיך את דבריו עד חצות, ואני בטוח שדיבר על חסד ועל אמת. שוב ושוב הוא החזיר את שומעיו אל חסד המשיח – אל זה שעליו נשענת האמונה. מתוך היכרות עמוקה של התורה והחיים הדתיים, הוא הבין עד כמה קל להזיז את המשען באופן בלתי מורגש: להתחיל לבטוח בעצמנו, ב"נכונות", במאמצים שלנו. לכן, כשנכנס לנושא החסד והאמת, פולוס העמיק עד שלא יכול היה להפסיק – כי האמת הזו מפכחת את הלב ומעמידה אותו על היסוד היחיד, על האדון.
וחשוב לזכור כאן: האויב יודע לעבוד עם הדבר. הוא לא בהכרח מגיע בשקר גלוי – לעיתים די בעיוות קטן כדי שהרעל ייכנס ללא הרגשה. לכן אין לנו צורך לחפש "התגלויות מיוחדות" למען הרושם. עלינו להיאחז בטהרת דבר החסד, כי בדיוק הוא מחזיר את הפיכחון והבהירות ללב.
הכתוב מוסיף פרט שכאילו מאיר את התמונה: בעליה היו נרות רבים. אור רב. שם שבו נשמע דבר החסד, מתבהר – לא רק במוח, אלא מבפנים. ודווקא על רקע האור הזה מופיע בחור בשם אבטיכוס, יושב בחלון, ממש בקצה, במקום גבולי.
הוא לכאורה בין האור, בין התלמידים, בין הדבר, אך בו־זמנית ליד היציאה, על הגבול. והמצב הזה מוכר לרבים: להיות סמוך לחיים הרוחניים, לשמוע את המילים הנכונות, אפילו להסכים – ובכל זאת לשמור את הלב על אדן החלון. המקום המסוכן ביותר הוא להיות סמוך לאור אך לחיות על הקצה, בפיצול. שם קל לאבד ריכוז, קל להחמיץ את הרגע שבו השינה כבר מכסה.
הכתוב אומר בפירוש: "וּבִמְשֹׁךְ פּוֹלוֹס אֶת־דְּבָרוֹ… בָּחוּר אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶבְטִיכוֹס… נִרְדַּם תַּרְדֵּמָה עֲמֻקָּה… וַיִּפֹּל מִן־הַקּוֹמָה הַשְּׁלִישִׁית מַטָּה, וַיִּשָּׂא מֵת" (מעשי השליחים כ:ט). וחשוב שהטרגדיה התרחשה לא "איפשהו בעולם", אלא שם שיש בו אור רב, שבו נשמע הדבר, שבו מתכנסת הקהילה. זו אזהרה ללא שיפוט: לא מספיק להיות נוכח – צריך לשמור על ערות הלב.
תגובתו של פולוס חושפת את עצם לב הבשורה. "וַיֵּרֶד פּוֹלוֹס וַיִּפֹּל עָלָיו, וַיְחַבְּקֵהוּ וַיֹּאמַר: אַל־תִּבָּהֲלוּ, כִּי נַפְשׁוֹ בוֹ" (מעשי השליחים כ:י). הוא לא מתחיל בתוכחות. הוא לא הופך את הנפילה לשיעור לקהל. הוא ניגש אל הנופל ומחבק אותו. החסד אינו מכה את הנופל – החסד מרים אותו.
זה עיקרון רוחני חיוני ביותר לקהילה. כשמישהו מועד, נופל, מאבד פיכחון, התגובה הראשונית שלנו מגלה במה אנחנו באמת חיים: בתורה או בחסד. הכתוב מלמד: "אַחַי, כִּי יֻתְפַּשׂ אִישׁ בְּמִכְשׁוֹל מָה, אַתֶּם הָרוּחָנִיִּים הוֹכִיחוּ אֹתוֹ בְּרוּחַ עֲנָוָה, וְהִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תְּנֻסֶּה גַּם־אָתָּה" (האיגרת אל הגלטים ו:א). הוכיחו – כן, אך ברוח ענווה, לא ברוח עליונות.
ומיד נוסף: "שְׂאוּ אִישׁ אֶת־מַשָּׂא רֵעֵהוּ, וְכֵן תְּקַיְּמוּ אֶת־תּוֹרַת הַמָּשִׁיחַ" (הגלטים ו:ב). לשאת במשאות זה אומר לא לדחוף אדם ברגע של חולשה, לא להטביע עליו חותם, לא להפוך את נפילתו לנושא שיחה נוח. זה אומר לקבל את אחריות האהבה – להושיט כתף, לכסות, לתמוך, לעזור לחזור.
אחרי זה פולוס עולה שוב וממשיך. והכתוב מציין: הוא בצע לחם. כאילו שוב מדגיש – הברית נשארת במרכז. לא רגשות, לא דרמטיות הרגע, לא פחד, אלא הברית שמחזיקה ונותנת חיים. הסעודה מזכירה: יסוד הישועה והשיקום אינו בחוסר־הפגם שלנו, אלא בנאמנות האדון.
כדי לא לחיות על אדן החלון, אנחנו זקוקים לבהירות פנימית – לא רק ידע, אלא לב מואר. לכן כל כך חשובה תפילתו של פולוס על המאמינים: "לְמַעַן יִתֵּן לָכֶם אֱלֹהֵי אֲדֹנֵינוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ אֲבִי הַכָּבוֹד, רוּחַ חָכְמָה וְגִלּוּי לְדַעְתּוֹ, לְהָאִיר אֶת־עֵינֵי לְבַבְכֶם" (האיגרת אל האפסים א:יז-יח). כשעיני הלב מוארות, האדם שומע את הדבר אחרת, רואה את עצמו אחרת, עובר את זמני הלחץ והניסיון אחרת.
ויש אזהרה נוספת שנשמעת מעשית ומפכחת מאוד: "אַל־תֶּאֱהֲבוּ אֶת־הָעוֹלָם וְאֶת־אֲשֶׁר בָּעוֹלָם… כִּי כֹל אֲשֶׁר בָּעוֹלָם, תַּאֲוַת הַבָּשָׂר וְתַאֲוַת הָעֵינַיִם וְגַאֲוַת הַחַיִּים, אֵינֶנּוּ מִן־הָאָב כִּי אִם־מִן־הָעוֹלָם" (האיגרת הראשונה של יוחנן ב:טו-טז). החלון הוא דימוי למה שאנחנו מכניסים דרך העיניים והאוזניים. אם הלב מביט החוצה ללא הרף, אם הוא ניזון ממה שמרחיק מאלוהים, השינה מגיעה מהר יותר ממה שאנחנו מודים.
אבל סיומו של הסיפור מלא תקווה. הדבר המשיך עד עלות השחר. הנרות בערו, ושחר עלה – והבחור נמצא חי. זה לא רק סוף טוב, זו תשובת אלוהים: אפילו אם מישהו נרדם ונפל, האדון מסוגל להרים אותו. והחלק שלנו הוא לא לסגור את דרך החזרה באכזריות, אלא לפתוח אותה באהבה ובאמת, כדי שדבר החסד יהיה שוב לאדם לאור, ולא לאשמה.
רועה אורן לב ארי