הכתיבה בספר החיים
הכתיבה בספר החיים
עם התקרב יום הכיפורים אנו שבים ושומעים מילים המוכרות היטב לכל מי שחי בישראל – האיחול "כתיבה וחתימה טובה", הקשור במסורת לכתיבה בספר החיים. זהו ביטוי המושרש עמוק במסורת היהודית, ולעיתים גם מאמינים בישוע מאמצים אותו מבלי לעצור ולבחון את המשמעות התיאולוגית הטמונה בו. אך כאן מתעוררת שאלה מהותית: האם מי שכבר קיבל את הישועה באמצעות ישוע המשיח אמור להמתין מדי שנה להכרעה מחודשת בשאלה אם שמו ייכתב בספר החיים? את השאלה הזאת חשוב לברר לעומקה. אין מדובר בדחיית התשובה, יראת האלוהים או משמעותו הרצינית של יום הכיפורים. השאלה היא אם איננו מחליפים את החסד בניסיון להשיג מחדש דבר שאלוהים כבר העניק לנו באמצעות האמונה בבנו.
אחד האזכורים המשמעותיים הראשונים של ספרו של אלוהים מופיע לאחר חטא עגל הזהב. משה עולה אל יהוה ואינו מנסה לתרץ את מעשי העם. הוא מכיר במלוא חומרתו של החטא ואומר: "אָנָּא, חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב. וְעַתָּה, אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם אַיִן, מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות ל"ב 31-32). ויהוה משיב לו: "מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי, אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי" (שמות ל"ב 33). שימו לב לדבריו של משה: "מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ". הוא מדבר כאדם היודע ששמו כבר נכתב בספר הזה.
זהו אחד הביטויים העוצמתיים ביותר של הפגעה בעד הזולת בכל כתבי הקודש. משה אינו מתנער מן העם ואינו אומר: "הם חטאו – עכשיו טפל בהם". הוא מוכן לקשור את גורלו בגורלם של אלה שבעדם הוא מפגיע. כאב דומה מביע מאוחר יותר השליח שאול ביחס לאחיו מבני עמו: "כִּי מִי יִתֵּן הָיִיתִי אֲנִי מָחֳרָם מִן הַמָּשִׁיחַ בְּעַד אַחַי, שְׁאֵרִי וּבְשָׂרִי" (רומים ט' 3). זוהי אהבה שאינה מעלימה עין מן החטא, ובכל זאת ממשיכה לעמוד לפני אלוהים בעד החוטאים. לפני שעוסקים בספר החיים חשוב לראות את הנקודה הזאת: משה מכיר בחטאו של העם, משום שתשובה אמיתית מתחילה במקום שבו האדם חדל להצדיק את עצמו.
לאחר חטא עגל הזהב מזכיר הכתוב במפורש גם את אהרן: "וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת הָעָם, עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן" (שמות ל"ב 35). אהרן עצמו לא הוכה יחד עם העם. אין לבנות תורה שלמה על פסוק יחיד, אך הדבר מזכיר לנו אמת חשובה: אלוהים רואה לא רק את המעשה החיצוני אלא גם את לבו של האדם. הוא בוחן לבבות. התשובה מתחילה בפנים ורק לאחר מכן מקבלת ביטוי גלוי בחיים. לכן נאמר בברית החדשה: "כִּי בִלְבָבוֹ יַאֲמִין הָאָדָם וְהָיְתָה לוֹ לִצְדָקָה, וּבְפִיהוּ יוֹדֶה וְהָיְתָה לוֹ לִישׁוּעָה" (רומים י' 10). אלוהים מביט במעשינו, אך הוא גם יודע מאיזה מקור הם נובעים.
באמצעות ישעיהו הנביא קורא יהוה לישראל לשינוי ממשי של דרך החיים: "רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ, הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי; חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב, דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה. לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה, יֹאמַר יְהוָה; אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים, כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ; אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע, כַּצֶּמֶר יִהְיוּ" (ישעיהו א' 16-18). אלוהים אינו אומר שאופן חייו של האדם חסר חשיבות בעיניו. להפך, הוא קורא לעזוב את הרע, ללמוד לעשות טוב, להגן על החלש ולדרוש משפט. אמונה שאינה נוגעת כלל לאופן שבו האדם חי נעשית בסופו של דבר למילים ריקות.
כתבי הקודש אכן דורשים תשובה, ציות ומעשים המעידים על שינוי הלב. אמונה שאינה נושאת פרי נותרת ריקה, משום שאמונה אמיתית ניכרת בהכרח בחיי האדם. עם זאת, אין להפוך את המעשים הטובים לבסיס שעליו אנו מבקשים להצטדק לפני אלוהים. הם מעידים על האמונה ונובעים ממנה, אך אינם מחליפים את חסד האלוהים ואינם נעשים למחיר הישועה.
כאן בדיוק יש להציב גבול ברור, שבלעדיו עלולים לאבד את לב הבשורה. למעשים יש חשיבות, אך הם אינם מחיר ישועתנו. השליח שאול כותב: "כִּי בַחֶסֶד נוֹשַׁעְתֶּם עַל יְדֵי הָאֱמוּנָה, וְזֹאת לֹא מִכֶּם, כִּי מַתַּת אֱלֹהִים הִיא. לֹא מִתּוֹךְ מַעֲשִׂים, לְמַעַן לֹא יִתְהַלֵּל אִישׁ. כִּי מַעֲשֵׂה יָדָיו אֲנַחְנוּ, נִבְרָאִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ לְמַעֲשִׂים טוֹבִים אֲשֶׁר הֵכִין אֱלֹהִים מִקֶּדֶם לְמַעַן נִתְהַלֵּךְ בָּהֶם" (אפסים ב' 8-10). תחילה באה הישועה בחסד, ולאחריה חיים הנושאים את המעשים הטובים שאלוהים הכין למי ששייכים לו. המעשים הטובים אינם כותבים את שמנו בספר החיים – הם פרי חייו של אדם שכבר שייך לאלוהים.
משום כך דבריו של ישוע בבשורת לוקס פרק י' חשובים כל כך. התלמידים שבים משליחותם בשמחה גדולה ואומרים: "אֲדֹנֵינוּ, גַּם הַשֵּׁדִים נִכְנָעִים לָנוּ בִּשְׁמֶךָ" (לוקס י' 17). הם ראו את כוחו של אלוהים בפעולה, בני אדם השתחררו וכוחות החושך הוכנעו. ישוע אינו מבטל את אשר התרחש. הוא אומר להם: "רָאִיתִי אֶת הַשָּׂטָן נֹפֵל מִן הַשָּׁמַיִם כַּבָּרָק. הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם שָׁלְטָן לִדְרֹךְ עַל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים וְעַל כָּל גְּבוּרַת הָאוֹיֵב, וְלֹא יַזִּיק לָכֶם דָּבָר" (לוקס י' 18-19). אך מיד לאחר מכן הוא מפנה את שמחתם אל דבר גדול לאין שיעור מכל הצלחה נראית לעין בשירות: "אַךְ בָּזֹאת אַל תִּשְׂמְחוּ, כִּי נִכְנָעִים לָכֶם הָרוּחוֹת, כִּי אִם שִׂמְחוּ עַל אֲשֶׁר נִכְתְּבוּ שְׁמוֹתֵיכֶם בַּשָּׁמָיִם" (לוקס י' 20).
כאשר אדם רואה את התערבותו של אלוהים, שחרור, רפואה או מענה ברור לתפילה, טבעי שתתעורר בו שמחה גדולה. אך גם שמחה כזאת אינה צריכה להסתיר את העיקר. שחרור הוא דבר גדול, רפואה היא דבר גדול, מענה לתפילה הוא דבר גדול – אך ישועת עולם גדולה מכל אלה. אדם עשוי להתמודד עם לחצים במשפחה, בענייני כספים, בעבודה או בשירות, לדאוג מפני העתיד ולהתעייף מן הנסיבות, ובכל זאת למאמין נותרת סיבה לשמחה ששום קושי זמני אינו יכול ליטול ממנו. ישוע אמר לשמוח מפני ששמותינו כתובים בשמים.
אך באותו אירוע טמונה גם אזהרה. אדם עשוי לראות את כוחו של אלוהים, להשתתף בשירות ולהימצא בקרבת ישוע, ובכל זאת לפנות ממנו בשלב מאוחר יותר. יהודה הוא אחת הדוגמאות המטלטלות לכך. הוא נמנה עם תלמידי ישוע, שמע את דבריו, ראה את נסיו והשתתף בשירות, ולבסוף הסגיר אותו. מאוחר יותר, כאשר ישוע דיבר על בשרו ועל דמו, רבים מתלמידיו לא קיבלו את דבריו: "מִן הָעֵת הַזֹּאת רַבִּים מִתַּלְמִידָיו נָסֹגוּ אָחוֹר וְלֹא יָסְפוּ לְהִתְהַלֵּךְ אִתּוֹ" (יוחנן ו' 66). העובדה שאדם היה בעבר קרוב אינה נותנת לו רשות לנהוג בישועה בקלות ראש.
בהקשר זה יש לזכור גם את דברי ישוע על חילול רוח הקודש: "עַל כֵּן אֲנִי אֹמֵר לָכֶם: כָּל חֵטְא וְגִדּוּף יִסָּלַח לִבְנֵי אָדָם, אֲבָל גִּדּוּף הָרוּחַ לֹא יִסָּלַח לִבְנֵי אָדָם. וְכָל הַמְדַבֵּר דָּבָר נֶגֶד בֶּן הָאָדָם יִסָּלַח לוֹ, וְהַמְדַבֵּר נֶגֶד רוּחַ הַקֹּדֶשׁ לֹא יִסָּלַח לוֹ, לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא" (מתי י"ב 31-32). לדברים אלה ניתנו פירושים שונים, אך יש לעמוד על קו יסודי העובר לאורך הבשורה כולה: אדם אינו יכול לדחות במודע את עדותו של אלוהים על בנו ובה בעת לצפות לקבל ישועה בדרך העוקפת את הבן. ישוע בא לעולם בפעולת רוח הקודש, ומרים השיבה לשליח האלוהים: "הִנְנִי שִׁפְחַת יְהוָה; יְהִי לִי כִּדְבָרֶךָ" (לוקס א' 38). דחיית בן האלוהים היא דחיית דרך הישועה שאלוהים עצמו קבע.
לכן אין זה נכון שמאמינים יחיו בפחד כאילו כל מילה שגויה, מחשבה פסולה או נפילה מוחקות מיד את שמם מספר החיים. חטא נשאר חטא. אין להשתמש בחסד כדי להצדיק גסות, טומאה, שקר או אי ציות. על האדם לשוב בתשובה ולעזוב את הרע. אולם לאחר תשובה כנה עליו גם להאמין שאלוהים אכן סולח. אחרת הוא עלול לחיות שנים תחת הרשעה עצמית מתמדת, לבקש שוב ושוב סליחה על אותו הדבר, ולבסוף אף להתחיל לתהות אם הוא בכלל נושע.
ביטחונו של המאמין אינו נשען על כך שלעולם אינו נכשל, אלא על כך שישועתו נמצאת בישוע המשיח. מבטנו אינו צריך להיות ממוקד ביכולתנו לעשות את עצמנו צדיקים, אלא במעשה השלם של האדון. כאשר שאלו את ישוע: "מֶה נַּעֲשֶׂה לִפְעֹל אֶת פָּעֳלוֹת אֱלֹהִים?" הוא השיב: "זֹאת פְּעֻלַּת אֱלֹהִים, כִּי תַאֲמִינוּ בַּאֲשֶׁר שָׁלָח" (יוחנן ו' 28-29). לב האדם נמשך מטבעו להביא לפני אלוהים הוכחה לערכו ולראויותו, אולם הישועה אינה מתחילה שם. היא מתחילה באמונה.
בנקודה הזאת מתבררת הבעיה שבאימוץ האיחול "כתיבה וחתימה טובה" ביחס למי שכבר מאמין בישוע. אם מבינים את האיחול כאילו בימים הקרובים אלוהים עומד להחליט מחדש אם לכתוב את שמו של המאמין בספר החיים לשנה נוספת, הרי שמבלי משים אנו חוזרים מן החסד אל הניסיון לזכות בישועה באמצעות מעשינו. ודאי שאנו שבים בתשובה. אנו מבקשים מאלוהים לטהר אותנו, לשנות אותנו ולהראות לנו מה דורש תיקון. יום הכיפורים מזכיר לנו ברצינות את החטא, את הדין ואת הצורך בפיוס עם אלוהים. אולם המאמין בישוע אינו נדרש להשיג מדי שנה מחדש מקום בספר החיים, אלא לבטוח במי שכבר השלים את מעשה הישועה.
הדבר מתחדד במיוחד באיגרת אל הגלטים. שאול פונה אל אנשים שהחלו באמונה, אך לאחר מכן החלו לשוב אל הניסיון להצטדק באמצעות מעשי התורה: "הוֹי גָּלָטִים חַסְרֵי דַעַת, מִי הִתְעָה אֶתְכֶם לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ לָאֱמֶת?" (גלטים ג' 1). ומעט לאחר מכן הוא שואל: "הֲכָל כָּךְ סְכָלִים אַתֶּם? הַאַחֲרֵי הַחִלּוֹתְכֶם בָּרוּחַ תִּגָּמְרוּ עַתָּה בַּבָּשָׂר?" (גלטים ג' 3). הסכנה לא הייתה ברצונם לחיות חיי קדושה. קדושה נחוצה. הסכנה החלה כאשר חסדו של אלוהים חדל להיות היסוד שעליו נשענה תקוות הישועה, ובמקומו החלו להעמיד את הישגיו של האדם.
האם אפשר לאבד את הישועה? במסגרת הדיון הזה, אין הכוונה לכל חולשה או כישלון אנושי, אלא ליחסו של האדם אל המושיע עצמו. ישוע אומר: "אָנֹכִי הַדֶּרֶךְ וְהָאֱמֶת וְהַחַיִּים; לֹא יָבֹא אִישׁ אֶל הָאָב בִּלְתִּי עַל יָדִי" (יוחנן י"ד 6). והשליחים מכריזים: "וְאֵין הַיְשׁוּעָה בְּאַחֵר, כִּי לֹא נִתַּן תַּחַת הַשָּׁמַיִם שֵׁם אַחֵר לִבְנֵי אָדָם אֲשֶׁר בּוֹ נִוָּשֵׁעַ" (מעשי השליחים ד' 12). אם אדם דוחה במודע את ישוע ומבקש לעצמו בסיס אחר להצדקה לפני אלוהים, אין הוא מוותר רק על נוסחה דתית מסוימת – הוא עוזב את אדון הישועה עצמו. משום כך אסור להתייחס בקלות ראש לאמונה שקיבלנו.
דניאל הנביא קושר את ספרו של אלוהים גם בגורלו הסופי של האדם: "וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל, הָעֹמֵד עַל בְּנֵי עַמֶּךָ, וְהָיְתָה עֵת צָרָה אֲשֶׁר לֹא נִהְיְתָה מִהְיוֹת גּוֹי עַד הָעֵת הַהִיא; וּבָעֵת הַהִיא יִמָּלֵט עַמְּךָ, כָּל הַנִּמְצָא כָּתוּב בַּסֵּפֶר. וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ; אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם, וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם" (דניאל י"ב 1-2). הנבואה הזאת פונה לישראל ונושאת תקווה בתוך עת צרה קשה העתידה לבוא. ספר החיים איננו מוצג כאן רק כדימוי של ברכה לשנה נוספת. הוא קשור לתחייה, לחיי עולם ולדינו הסופי של אלוהים.
אותו קו נמשך גם בספר ההתגלות: "וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא נִכְתְּבוּ שְׁמוֹתֵיהֶם בְּסֵפֶר הַחַיִּים שֶׁל הַשֶּׂה הַטָּבוּחַ מִיוֹסֵד תֵּבֵל" (התגלות י"ג 8). לאחר מכן רואה יוחנן את הכיסא הלבן הגדול: "וָאֵרֶא אֶת הַמֵּתִים, הַקְּטַנִּים וְהַגְּדוֹלִים, עֹמְדִים לִפְנֵי אֱלֹהִים, וּסְפָרִים נִפְתָּחוּ; וְסֵפֶר אַחֵר נִפְתַּח, אֲשֶׁר הוּא סֵפֶר הַחַיִּים; וַיִּשָּׁפְטוּ הַמֵּתִים מִן הַכְּתוּב בַּסְּפָרִים כְּפִי מַעֲשֵׂיהֶם" (התגלות כ' 12). ולאחר מכן נאמר: "וְכָל אֲשֶׁר לֹא נִמְצָא כָתוּב בְּסֵפֶר הַחַיִּים הֻשְׁלַךְ אֶל אֲגַם הָאֵשׁ" (התגלות כ' 15). ולבסוף נאמר על עירו של השה: "וְלֹא יָבוֹא אֵלֶיהָ כָּל טָמֵא וְעֹשֵׂה תּוֹעֵבָה וָשָׁקֶר, כִּי אִם הַכְּתוּבִים בְּסֵפֶר הַחַיִּים שֶׁל הַשֶּׂה" (התגלות כ"א 27).
ספר החיים, אם כן, איננו מטפורה דתית נאה ואף לא ביטוי עונתי שאפשר להשתמש בו כלאחר יד. מדובר בנושא הנוגע לנצח. משום כך עלינו להבין היטב על מה נשענת תקוותנו. אנו נקראים לבחון את לבנו, לעזוב את החטא, ללמוד לעשות טוב, לשמור אמונים לאדון ולא לנהוג בישועה בזלזול. אך אין להפוך את כל אלה לניסיון שנתי לשכנע את אלוהים, בכוחות עצמנו, לכתוב את שמנו בספרו. איננו נושעים משום שהצלחנו להציג לפניו מאזן מרשים דיו של מעשים טובים, אלא מפני ששמנו את מבטחנו בשה האלוהים.
ייתכן שאדם מביט היום בחייו ורואה בראש ובראשונה בעיות. משהו אינו מסתדר במשפחה. שאלה חשובה נותרה ללא מענה. יש קושי בענייני כספים, בריאות, עבודה או שירות. הייתה נפילה, נאמרו מילים שלא היה ראוי לומר, והמצפון עדיין מחזיר את העבר אל התודעה. אך עלינו לעצור ולזכור לא רק את המתרחש סביבנו, אלא גם את מה שאלוהים כבר עשה. הוא שלח את בנו. ישוע מת וקם מן המתים, ודרך הישועה נפתחה לכל המאמין.
משום כך דבריו של ישוע לתלמידיו נותרים כה משמעותיים: "שִׂמְחוּ עַל אֲשֶׁר נִכְתְּבוּ שְׁמוֹתֵיכֶם בַּשָּׁמָיִם" (לוקס י' 20). אל תחיו כאילו מדי שנה עליכם לגרום לאלוהים להכריע מחדש את גורלכם הנצחי. אם חטאתם, שובו בתשובה. תקנו את הטעון תיקון. למדו לעשות טוב. שמרו את לבכם. לכו אחרי האדון. אך אל תשובו מן החסד אל הניסיון לזכות בישועה בכוחות עצמכם.
וכאשר אנו מתקרבים ליום הכיפורים ושבים ושומעים את האיחול "כתיבה וחתימה טובה", חשוב במיוחד שנזכור במה אנו מאמינים. למי שעדיין אינו מכיר את מושיעו, שאלת הפיוס עם אלוהים נותרת השאלה המרכזית של החיים. אולם מי ששם את מבטחו בישוע אינו נקרא לבסס מחדש את תקוותו על מעשיו, אלא להחזיק במי שכבר העניק לו את התקווה הזאת. איננו מנסים לכתוב את שמנו בספר החיים בכוחות עצמנו – אנו מקבלים את הישועה בחסד, מוקירים אותה ונשארים נאמנים לישוע המשיח.
מכאן שהעמדה הראויה לפני אלוהים איננה ביטחון עצמי יהיר, אלא הכרת תודה עמוקה ויראת כבוד. איננו עומדים לפניו ביראה משום שאנו מצפים שבכל רגע ידחה אותנו, אלא משום שאנו מבינים מה היה מחיר גאולתנו. ישוע שקם מן המתים אומר: "אַל תִּירָא; אֲנִי הָרִאשׁוֹן וְהָאַחֲרוֹן וְהַחַי. וָאֱהִי מֵת, וְהִנְנִי חַי לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, אָמֵן; וּבְיָדִי מַפְתְּחוֹת הַשְּׁאוֹל וְהַמָּוֶת" (התגלות א' 17-18).
עצרו וחשבו על מה שאלוהים עשה. בתוך כל הבעיות, השאלות והמאבקים עדיין נותרת לנו סיבה לשמחה גדולה ולהכרת תודה. אנו שבים בתשובה מפני שאנו מבקשים לחיות לפני אלוהים בטוהר. אנו לומדים לעשות טוב מפני שאנו שייכים לו. אנו שומרים את האמונה והולכים אחרי ישוע מפני שרק בו נמצאת ישועתנו. אך איננו חיים כאילו פעם בשנה אלוהים נדרש להכריע מחדש אם לכתוב את שמנו בספר החיים.
למאמין בישוע כבר יש יסוד מוצק לתקווה: שמותינו כתובים בשמים. משום כך אנו יכולים להיכנס לימי התשובה לא מתוך ניסיון לזכות בישועה, אלא מתוך יראת כבוד והכרת תודה לפני מי שהושיע אותנו בחסדו.
רועה אורן לב איר