חנוכה: להתחדש ולהאיר בתוך החשכה
כשהנרות של חנוכה נדלקים, משהו באווירה הביתית משתנה – נהיה חמים יותר, שקט יותר מבפנים, צלול יותר במחשבות. שנה אחר שנה חנוכה מציב לנו כמעט את אותה שאלה כנה: במה ימינו מלאים – ומדוע לעיתים יש בתוכנו מעט כל כך אור, גם כאשר מבחוץ נראה שהכל "בסדר"?
לא במקרה מקובל בחנוכה לשוב אל מזמור שנשמע כולו כתפילת התחדשות. יש בו מהפך דק ומדויק של הטון – מכאב אל הודיה, מחרדה אל שלום, מלילה אל בוקר. "מִזְמוֹר שִׁיר־חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד" (תה׳ ל:א). ובהמשך – וידויו של אדם שהאל הקים אותו מחדש: "כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה" (תה׳ ל:ו). זו איננה רק חוויה של מחבר עתיק – זהו קצב החיים של כל מי שעובר נסיונות ולומד לבטוח באל.
חנוכה מדבר על התחדשות לא כמושג יפה, אלא כצורך ממשי. לפעמים אדם מחזיק מעמד כלפי חוץ, אך מבפנים "משהו חורק": המילים נעשות חדות, העיניים עייפות, האוזניים חדלות לשמוע את הקרובים, והלב מגיב יותר ברוגז מאשר בחמלה. ואז נדרש אותו דבר שהכתובים מרבים לצייר דרך השמן – השמן המשחתי. ההתחדשות מתחילה במקום שבו האל מחזיר ללב את הרכות ואת הרעננות שלו. שכן בתמונת העולם המקראית, השמן הוא גם שמחה וגם כוח, גם נוכחות וגם יכולת להתקדם בלי חלודה פנימית.
לכן נושא האור בחנוכה נשמע טבעי כל כך. אור במובן המקראי אינו ענין של רושם או של תנוחה דתית, אלא חיים שנעשים גלויים לאחרים כסימן לטובו של האל. "אַתֶּם אוֹר הָעוֹלָם; עִיר הַיֹּשֶׁבֶת עַל־הָהָר לֹא תוּכַל לְהִסָּתֵר. וְלֹא יַדְלִיקוּ נֵר וְיַנִּיחֻהוּ תַּחַת הָאֵיפָה, כִּי אִם עַל הַמְּנוֹרָה, וְיָאִיר לְכָל־אֲשֶׁר בַּבַּיִת. כֵּן יָאֵר אוֹרְכֶם לִפְנֵי בְנֵי אָדָם, לְמַעַן יִרְאוּ אֶת־מַעֲשֵׂיכֶם הַטּוֹבִים וְיִתְּנוּ כָּבוֹד לַאֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם" (מתי ה:יד-טז). להאיר פירושו לחיות כך שלאנשים יהיה קל יותר להאמין באב – ולא קשה יותר לנשום לידנו.
חנוכה איננו מן המועדים שנצטוו בתורה, ובכל זאת הוא חושף בדייקנות מפתיעה את אופיו של האל: אצל האל אפשרי מה שאיננו מסתדר בחשבונות אנושיים. סיפור המקבים הוא סיפורו של מיעוט שהתברר כחזק מצבאות ומפחד. וכאן יפה להיזכר בקריאת הניצחון שנשמעה כבר על שפת הים: "מִי־כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה; מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ, נוֹרָא תְהִלֹּת, עֹשֵׂה פֶלֶא" (שמות טו:יא). כאשר האל קרוב, ה"בלתי אפשרי" חדל להיות גזר דין סופי.
אלא שהכתובים כנים: לפני שהאור מגיע, החשכה פעמים רבות מתעבה. אברהם חווה חזון שקשה להדוף: "וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל־אַבְרָם, וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו" (בראשית טו:יב). ולעיתים "החשכה הגדולה" באה לא רק מבחוץ, אלא גם מבפנים – כשהנפש מאבדת בהדרגה את סדרי העדיפויות שלה, כשהדברים של האל נדחים, כשהחיים הרוחניים נדחקים לשאריות הזמן. חשכה כמעט לעולם אינה נכנסת ברעש – היא משכנעת, מסיחה את הדעת, מבטיחה "אחר כך".
לכן חנוכה מחזיר אותנו בעקביות לנושא ההקדשה. לא במקרה בנבואת זכריה מתוארת התנגשות בין ציון ליון – לא רק כעימות היסטורי, אלא כתמונה של מאבק ערכים. "שׁוּבוּ לִבְצָרוֹן אֲסִירֵי הַתִּקְוָה; גַּם הַיּוֹם מַגִּיד מִשְׁנֶה אָשִׁיב לָךְ. כִּי דָרַכְתִּי לִי יְהוּדָה קֶשֶׁת, מִלֵּאתִי אֶפְרַיִם; וְעוֹרַרְתִּי בָנַיִךְ צִיּוֹן עַל־בָּנַיִךְ יָוָן, וְשַׂמְתִּיךְ כְּחֶרֶב גִּבּוֹר" (זכריה ט:יב-יג). מבצר אינו נקודה על מפה. הוא הכרעה של הלב: לאן אני שב כשאני עייף, כשאני מבולבל, כשמשהו מושך אותי לחיות "כמו כולם".
וכאן חשובה אמת פשוטה: התחדשות אינה באה בלי סדר עדיפויות – משום שסדר עדיפויות מוליד הכרעות נאמנות. אי אפשר לחיות במרוץ תמידי ולצפות שהנפש תאיר מעצמה. אי אפשר להעציב את רוח אלוהים ולהניח שהשלום בלב יישמר מכוח ההרגל. לכן ישוע טיהר את המקדש לא מתוך עצבנות, אלא מתוך קנאת אהבה, ותלמידיו נזכרו: "קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי" (יוחנן ב:יז). ובית האל איננו רק אבנים וקירות. במובן עמוק, זה גם אנחנו – כאשר אנו שייכים לו.
נס חנוכה קשור בשמן. שמן שהיה אמור להספיק ליום אחד דלק שמונה. והדימוי הזה נשמע כהבטחה: כשהאל מחדש, הוא אינו נותן "רק כדי לגרור עד הערב", אלא די כדי ללכת את הדרך. ישוע דיבר על אותו עיקרון כאשר ביאר לתלמידיו את משמעות הליכתו: "אָכֵן אֱמֶת אֹמֵר אֲנִי לָכֶם: טוֹב לָכֶם שֶׁאֵלֵךְ; כִּי אִם לֹא אֵלֵךְ לֹא יָבוֹא אֲלֵיכֶם הַמְנַחֵם; וְאִם אֵלֵךְ אֶשְׁלָחֶנּוּ אֲלֵיכֶם" (יוחנן טז:ז). רוח הקודש באה לא כסמל דתי, אלא כעזרה חיה מאת האל – כדי שאדם יתחדש ויתחיל להאיר.
אותה לוגיקה נשמעת גם בסיפור האלמנה אצל אלישע: השמן לא נעצר כל עוד היו כלים. "וַיְהִי כִּמְלֹאת הַכֵּלִים, וַתֹּאמֶר אֶל־בְּנָהּ הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי; וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵין עוֹד כֶּלִי. וַיַּעֲמֹד הַשָּׁמֶן" (מלכים ב ד:ו). השאלה אינה רק כמה "משאבים" יש, אלא עד כמה הלב נכון לקבל מן האל. לכן גם המשל על עשר העלמות חודר כל כך: "וְהַחֲכָמוֹת לָקְחוּ שֶׁמֶן בְּכֵלֵיהֶן עִם נֵרוֹתֵיהֶן" (מתי כה:ד). חכמה בכתובים נראית לא פעם מעשית מאוד: לא לחיות על אש של אחר, לא להישען על אמונתו של אחר, לא לדחות את החיים הפנימיים ל"מתישהו".
מנורת חנוכה מזכירה לנו עוד דבר – את השמש, הנר המשרת שמדליק את שאר האורות. ויש כאן רמז עמוק: ישוע אינו רק "מאיר אי שם", הוא מצית. ומכאן הקריאה: לא רק לשמוח בחום שלנו, אלא להיות אנשים שדרכם נעשה לאחרים מואר יותר. אפשר להאיר כך שלידנו ידלקו אחרים – לא מתוך לחץ, אלא מתוך חיים שאנחנו חולקים.
וכך השירות חדל להיות חובה כבדה והופך לנשימה טבעית. אור קשור תמיד בנתינה. במקום שבו הלב נעשה "לב של משרת", נולדת חירות מיוחדת – והרגזנות המתמדת מתחילה לאבד את אחיזתה. כי אמת האל אינה מקשיחה אדם – היא משחררת אותו: "וִידַעְתֶּם אֶת־הָאֱמֶת, וְהָאֱמֶת תְּשַׁחְרֵר אֶתְכֶם" (יוחנן ח:לב). בתוך חירות כזו כבר אין צורך להוכיח צדק עצמי על ידי השפלת הזולת. אפשר לאהוב צדק ולשנוא עוול, ובכל זאת לשמור חסד בדיבור וטוהר בכוונות.
כך בחנוכה שמחה ורצינות עומדות יחד. שמחה – מפני שהאל יודע להוציא מחשכה. רצינות – מפני שאור דורש הקדשה. ישוע מתואר בכתובים כמי שהאל משח אותו: "אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע; עַל־כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ" (תה׳ מה:ח). ולנו נשארה הבטחה לדרך: "וַתָּרֶם כִּרְאֵם קַרְנִי; בַּלֹּתִי בְּשֶׁמֶן רַעֲנָן" (תה׳ צב:יא), וגם ציור של אמונה בוגרת שאינה "נכבית": "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח; כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה. שְׁתוּלִים בְּבֵית יְהוָה; בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ. עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה; דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ. לְהַגִּיד כִּי־יָשָׁר יְהוָה; צוּרִי וְלֹא־עַוְלָתָה בּוֹ" (תה׳ צב:יג-טז).
יהיו נרות חנוכה הללו לא רק זכר לנס, אלא הזמנה להתחדשות אישית. יהי רצון שהאל ישיב למקום הראשון את מה שנותן חיים, וייתן שמן רענן – ללב, לבית, למילים, לשירות. ואז האור לא יהיה מאמץ מתוח. הוא יהיה עדות טבעית לכך שאלוהי ישראל עושה פלאים גם היום.
רועה אורן לב ארי