להשתחרר מן העבר ולהצליח בהמשך הדרך
אפשר להאמין באלוהים בכל הלב, ובכל זאת להישאר כבולים לפחדים ישנים. באספת הקהילה אנו נאחזים בהבטחותיו, אך בשובנו הביתה הדאגות מתעוררות מחדש. שוב אנו מצפים לגרוע מכול, ושוב מדברים כאילו אין עוד תקווה. מדוע זה קורה? לעיתים קרובות התשובה טמונה בהרגלי החשיבה שלנו. האמנו באדון, אך בתחומים רבים אנחנו עדיין חושבים כפי שחשבנו לפני שהכרנו אותו.
סיפורו של אברהם מאיר את הקושי הזה. אלוהים קורא לו: "לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה בְּרָכָה" (בראשית יב:1-2). אברהם בוטח באלוהים, וכעת עליו לתת לביטחון הזה ביטוי במעשה: לעזוב את המוכר לו וללכת אל המקום שאליו יוביל אותו האדון.
הקריאה הזאת נוגעת גם לנו. גם לאחר שהאמנו, יש דברים שעלינו להניח מאחור. כולנו נושאים איתנו את החינוך שקיבלנו, את הדעות שספגנו ואת האכזבות שחווינו. כל אלה מוסיפים לעצב את ציפיותינו ולהשפיע על החלטותינו. דפוסי חשיבה ישנים עלולים להכשיל את אמונתנו גם שנים לאחר שפנינו לאלוהים. משום כך עלינו לשאול את עצמנו במה אנו מאמינים, וגם לבחון מה מנחה אותנו בשגרת חיינו.
הקריאה "לֶךְ־לְךָ" (בראשית יב:1) מזמינה אותנו לבחון אם אנו מוכנים להקשיב לאדון וללכת אחריו. עם זאת, לא כל תחושה פנימית היא הכוונה מאלוהים. אנו עלולים לייחס לו את רצונותינו ואת פחדינו. לשם כך עומדים לרשותנו כתבי הקודש, הדרכת רועי הקהילה והקשר עם אחינו ואחיותינו באמונה. אנו זקוקים זה לזה כדי לקבל תיקון וכדי לסייע בעדינות ובענווה למי שסטה מן הדרך.
הארץ שבה חי אברהם, משפחתו ובית אביו עיצבו את עולמו. גם אנחנו גדלנו בתוך מציאות שהטביעה בנו את חותמה. רבים מאיתנו התחנכו בברית המועצות, ותפיסות שספגנו שם ממשיכות ללוות אותנו עד היום. העלייה לישראל אינה משנה אותן מאליה. גם כאן אנו חשופים לחדשות, לטלוויזיה ולהלכי הרוח בציבור. כשאנו סופגים את כל אלה בלי לבחון אותם, הם מתחילים לקבוע כיצד נביט אל העתיד. עלינו ללמוד לבחון את הקולות שסביבנו לאור דבר אלוהים.
לבית שבו גדלנו יש השפעה עמוקה במיוחד. ייתכן שלמדנו בו אהבה, נאמנות וחריצות. ייתכן גם שהתרגלנו לצעקות, לדאגה בלתי פוסקת, להטחת האשמות ולשיחות שכולן עוסקות במה שחסר. אדם מקים משפחה, ולפתע מגלה שהוא מגיב בדיוק כפי שהגיבו הוריו. אפשר לאהוב את הורינו ולהוקיר את הטוב שקיבלנו מהם, ובה בעת להכיר בכך שיש הרגלים שעלינו לשנות כדי שלא להעבירם לילדינו.
תפיסות כאלה עלולות להתבצר בתוכנו עד שאנו חדלים להבחין בהן. נדמה לנו שכך פשוט נראים החיים, ושאין דרך אחרת לחשוב עליהם. במובן הזה אפשר לדבר על חשיבה אלילית: על התנהלות שאינה מביאה בחשבון את הקשר עם אלוהים חיים ואת בריתו. הזהות הלאומית כשלעצמה אינה קובעת כיצד נחשוב. אדם יכול להיות יהודי ולהכיר את מושג הברית, ובכל זאת להניח לפחד לנהל את חייו.
שאול השליח כותב: "לָכֵן הָאֱמוּנָה בָאָה מִתּוֹךְ הַשְּׁמוּעָה וְהַשְּׁמוּעָה עַל־יְדֵי דְבַר־אֱלֹהִים" (אל הרומים י:17). שמענו את הבשורה על ישוע, על מותו בעד חטאינו ועל תחייתו, והאמנו. לכן אין למהר ולפסוק על אדם שמתמודד עם קשיים: "אין לו אמונה". ייתכן שהוא בוטח באדון באמת ובתמים, אלא שהרגלי החשיבה שלו עומדים שוב ושוב בסתירה לאמת שקיבל בליבו.
הכתוב אומר: "כִּי בִלְבָבוֹ יַאֲמִין הָאָדָם וְהָיְתָה לּוֹ לִצְדָקָה וּבְפִיהוּ יוֹדֶה וְהָיְתָה־לּוֹ לִישׁוּעָה" (אל הרומים י:10). בזכות האמונה בישוע אנו מוצדקים לפני אלוהים. מכאן עלינו ללמוד לחיות לאור האמת הזאת. דבר אלוהים שקיבלנו בליבנו צריך לעצב גם את מחשבותינו, את דיבורנו ואת החלטותינו. אחרת נוצר פער: בפינו אנו מביעים ביטחון באדון, אך מול קשיי היומיום אנו חושבים ומתנהלים כאילו אין לנו עזרה ממנו.
מה העסיק את מחשבותיך היום? האם הקדשת זמן להגות בדבר אלוהים, או ששבת והפכת באותן דאגות? העבודה, הבריאות, המשפחה והפרנסה ראויות לתשומת לב. אך כשהדאגות ממלאות את המחשבה, הדברים ששמענו בקהילה נדחקים הצידה במהרה. חזור אל הכתובים, התעמק בהם והתפלל בעקבות הקריאה. תן לאדון להראות לך אילו מתפיסותיך אינן מתיישבות עם דברו.
באמצעות ישעיהו הנביא קורא אלוהים: "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ, וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו; וְיָשֹׁב אֶל־יְהוָה וִירַחֲמֵהוּ, וְאֶל־אֱלֹהֵינוּ כִּי־יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ" (ישעיהו נה:7). הקריאה נוגעת הן לדרכו של האדם והן למחשבותיו. השינוי צריך להגיע אל המעשים ואל התפיסות המניעות אותם. קשה להיפרד מאורח חיים ישן כל עוד אנו ממשיכים להצדיק בתוכנו את מה שכובל אותנו אליו.
בהמשך נאמר: "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי, נְאֻם יְהוָה. כִּי־גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ, כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם, וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם" (ישעיהו נה:8-9). העיון בכתובים מלמד אותנו לבחון את חיינו לאור חוכמת אלוהים. אנו מתחילים להבחין מתי הפחד הוא שמכוון אותנו, מתי אנו פועלים מתוך הרגל, ובאילו עניינים כלל לא ביקשנו לדעת את רצונו. ככל שחשיבתנו מתחדשת, משתנה גם דרכנו.
האדון מדמה את פעולת דברו לגשם המרווה את הארץ: "כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי, לֹא־יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם: כִּי אִם־עָשָׂה אֶת־אֲשֶׁר חָפַצְתִּי, וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו" (ישעיהו נה:11). אפשר לסמוך על דברו ולבטוח בפעולתו. בעזרת רוח הקודש אנו לומדים לזהות תפיסות מוטעות ולהשתחרר מאחיזתן. לשם כך עלינו לתת את דעתנו על הדברים ששמענו ולהיות נכונים לפעול לפיהם.
בדיבור שלנו נחשף לא פעם מה שמתחולל בתוכנו. כשהמחשבות סובבות בלי הרף סביב מחסור, מחלה וכישלון, גם השיחות הולכות ומתמלאות בהם. כך מכבידים הדברים עלינו ועל בני ביתנו. אנו יודעים מה אמר הרופא, מה מצב חשבון הבנק ומה מתרחש במשפחה. אבל בתוך כל אלה, האם אנו זוכרים גם את נאמנותו של אלוהים? האם אנו מבקשים את עזרתו? האם דברו משפיע על האופן שבו אנו מדברים על מצבנו?
רועה קהילה אחד סיפר לי שכמעט לא נותר לו כסף. הוא נכנס לחדר והתפלל, ובמהלך התפילה שמע בקרבו את השאלה: "האם אי פעם עזבתי אותך?" בעקבות זאת נרגע וחדל לדאוג בעניין הזה. לדבריו, עוד באותו ערב הגיעה אליו עזרה דרך אנשים. לפעמים גם אנחנו צריכים לעצור ולהיזכר כיצד תמך בנו האדון בעבר. הזיכרון הזה מסייע לנו לשוב ולבטוח בו גם בצורך שעומד לפנינו כעת.
יהושע קיבל הנחיה ברורה: "לֹא־יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל־הַכָּתוּב בּוֹ: כִּי־אָז תַּצְלִיחַ אֶת־דְּרָכֶךָ, וְאָז תַּשְׂכִּיל" (יהושע א:8). ההגות, הדיבור והעשייה כרוכים כאן זה בזה. אין די באמירת הדברים הנכונים. יש להבין אותם וליישם אותם בהחלטות שאנו מקבלים. כך הורה אלוהים ליהושע לנהוג בתבונה ולהצליח במשימה שהוטלה עליו.
שאול קורא גם הוא למאמינים "לָסוּר מִדַּרְכֵיכֶם הָרִאשֹׁנִים וְלִפְשֹׁט אֶת־הָאָדָם הַיָּשָׁן הַנִּשְׁחָת בְּתַאֲוֹת רְמִיָּה׃ לְהִתְחַדֵּשׁ בְּרוּחַ שִׂכְלְכֶם׃ וְלִלְבֹּשׁ אֶת־הָאָדָם הֶחָדָשׁ הַנִּבְרָא כִּדְמוּת אֱלֹהִים בִּצְדָקָה וּקְדֻשַּׁת הָאֱמֶת" (אל האפסים ד:22-24). מגיע הזמן להתבגר באמונה: לקבל הדרכה, לבחון את תגובותינו ולשנות את התנהגותנו. אנו מייחלים לשינוי במשפחה, בעבודה ובשירותנו בקהילה. האם אנו מוכנים לתת לאדון לשנות גם אותנו?
שאול ידע היטב מה פירוש להמשיך בדרך לאחר סבל ותלאות. הוא כתב: "אַחַי אֵינֶנִּי אֹמֵר שֶׁכְּבָר הִשַּׂגְתִּי אַךְ־אַחַת דִּבַּרְתִּי כִּי־שֹׁכֵחַ אֲנִי אֶת־אֲשֶׁר מֵאַחֲרַי וְאֶשְׁתַּטֵּחַ אֶל־אֲשֶׁר לְפָנָי׃ וְאֶל־הַמַּטָּרָה אֶרְדֹּף אֶת־שְׂכַר הַנִּצָּחוֹן אֲשֶׁר הוּא בַּקְּרִיאָה שֶׁל־מַעְלָה מֵאֵת הָאֱלֹהִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ" (אל הפיליפים ג:13-14). מה שעבר עליו לא גרם לו לעצור. הוא המשיך להכיר את האדון ולמלא את שליחותו. להשתחרר מן העבר פירושו לא להניח לתפיסות ישנות למנוע מאיתנו לעשות היום את רצון אלוהים.
ברכת אלוהים כבר ניתנה לנו: בישוע זכינו לישועה, דברו נזרע בליבנו ורוח הקודש שוכן בקרבנו. יש חשיבות לאופן שבו אנו נענים לחסד הזה. תשובה מחייבת נכונות לשנות כיוון, לעזוב דרך שגויה וללכת אחרי האדון. לכן ראוי שכל אחד ישאל את עצמו: מה הוא קורא לי לעזוב היום? איזה הרגל, איזה פחד, איזו תפיסה? אלוהים הוביל את אברהם אל הברכה שהבטיח לו. גם אנו נקראים להמשיך ללכת אחריו ולהתחדש במחשבתנו באמצעות דברו, כדי להצליח במה שהפקיד בידינו ולהיות לברכה לאחרים.
רועה אורן לב ארי
ראו וידאו בעברית: