תקופה חדשה: מן הציות אל הפירות
אנו נכנסים לתקופה חדשה, ולא מדובר בביטוי נאה אלא במציאות רוחנית שבה ה׳ מכין את עמו לשאת דבר שעדיין איננו בשלים לו. עונה זו נשמעת כקול שׁופָרוֹת: המלך בא, והלבבות נקראים ליראת כבוד ולא לפחד אנושי. מעגלי המועדים שבכתבי הקודש אינם טקס ריק, אלא תפנית חדשה בדרך, שבה הידע הישן נהפך לציות חי והאמונה מקבלת צעד מעשי.
תקופה חדשה מתחילה ברגע שבו אלוהים נכנס לתוך נסיבות חיינו. פטרוס, בדברו אל ישראל, הכריז על המשיח: ״הַנִּמְסָר עַל־פִּי עֲצַת הָאֱלֹהִים הַנֶּחֱרָצָה וְיְדִיעָתוֹ מִקֶּדֶם לְקַחְתֶּם וּבִידֵי רְשָׁעִים הוֹקַעְתֶּם וַהֲרַגְתֶּם. וֵאלֹהִים הֱקִימוֹ מִן־הַמֵּתִים בְּהַתִּירוֹ אֶת־חֶבְלֵי הַמָּוֶת, לְפִי שֶׁלֹּא הָיָה בְיָדוֹ לְהַחֲזִיק בּוֹ״ (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים ב׳ 23–24). כאן מצוי הציר: ״אֲבָל אֱלֹהִים״. כל מבוי סתום מקבל אופק אחר כאשר כוח התחייה פורץ לתוכו.
על גילוי זה עומדת הקהילה. כאשר ישוע שאל את תלמידיו מיהו בעיניהם, השיב כיפא: ״אַתָּה הַמָּשִׁיחַ בֶּן־אֱלֹהִים חַיִּים״, וישוע אמר לו: ״וְגַם אֲנִי אוֹמֵר לְךָ כִּי אַתָּה כֵּיפָא וְעַל־הַסֶּלַע הַזֶּה אֶבְנֶה אֶת־קְהִלָּתִי וְשַׁעֲרֵי שְׁאוֹל לֹא־יֻכְלוּ לָהּ״ (מַתַּי ט״ז 16, 18). הקהילה איננה נבנית על כוח אנושי או כריזמה של מנהיגים, אלא על גילוי זהותו של המשיח. זהו הדגש המרכזי של המסר: יסוד התקופה החדשה ומרכזה הוא המשיח עצמו, ולא השיטות שלנו.
התקופה החדשה היא גם שיבה אל הקריאה הראשונה. פטרוס, עייף מלילה של ציד ללא תוצאה, השליך את הרשת לפי דבר האדון וראה נס. אחר־כך, לאחר התחייה, שוב אמר להם ישוע להשליך את הרשת, והם אספו דיג רב. כך הוא הקצב המוכר: דבר ה׳, ציות, פרי. במקום שבו אנו מוסרים לה׳ את הלב, את הדעת ואת הרצון, מתחדש הלימוד שלנו אחריו.
התקופה החדשה קשורה בטבורה למתנת הרוח. ישוע לימד את תלמידיו על המלכות וציווה אותם להמתין להבטחה: ״אֲבָל תִּשְׂאוּ גְבוּרָה בְּבוֹא עֲלֵיכֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וִהְיִיתֶם עֵדַי בִּירוּשָׁלַיִם וּבְכָל־יְהוּדָה וּבְשֹׁמְרוֹן וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ״ (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים א׳ 8). בחג השבועות נהפכה ההבטחה לחוויה: הרוח ירדה, הפיות נפתחו, והמעשה הראשון של הקהילה היה להכריז את דבר אלוהים. העדות איננה נספח, אלא נשימתה של הקהילה. במקום שבו אנו מדברים על מעשי ה׳, מתחדשת בנו העוז ומתעוררת תקווה בלב השומעים.
התקופה החדשה כתובה גם בהבטחות הנבואיות: ״הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם־יְהוָה, וְכָרַתִּי אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת־בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה… נָתַתִּי אֶת־תוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל־לִבָּם אֶכְתֳּבֶנָּה… כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר־עוֹד״ (יִרְמְיָה ל״א 31–34). בברית החדשה נפתח הדבר בכוח הרוח ובהיכרות החיה עם המשיח, הניתנת לקטן ולגדול כאחד. זהו הבשׂוֹר הטוב שנועד להישמע מירושלים ועד קצות הארץ.
דפוס השליחים פשוט ורב־עוצמה: הקהילה מכריזה, וה׳ מוסיף את הנושעים. ״וְתוֹדָה לֵאלֹהִים הַמּוֹלִיךְ אוֹתָנוּ תָּמִיד בְּמַסַּע נִצָּחוֹן בַּמָּשִׁיחַ וּמְפִיץ עַל־יָדֵינוּ אֶת־נִיחוֹחַ דַּעַת אֱלֹהִים בְּכָל־מָקוֹם״ (הַשְּׁנִיָּה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּים ב׳ 14). איננו ממיינים בני־אדם על פי אתניות, תרבות או מעמד: ״כִּי אֵינֶנִּי בּוֹשׁ בִּבְשׂוֹרַת הַמָּשִׁיחַ, כִּי הִיא גְּבוּרַת אֱלֹהִים לִישׁוּעַ לְכָל־הַמַּאֲמִין, לַיְּהוּדִי בָּרִאשׁוֹנָה וְגַם לַיְּוָנִי״ (רוֹמִים א׳ 16). הקהילה היא ניחוח המשיח בקרב הנושעים והאובדים, והיא נשארת כנה לפני אלוהים ואדם.
התקופה החדשה דורשת פה פתוח ולב פתוח. הכתוב מזמין: ״אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ… הַרְחֶב־פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ״ (תְּהִלִּים פ״א 11). כאשר אנו מדברים על ישוע, הרוח ממלאת את דברינו כוח וחסד. ואם פינו סגור, אין מה למלא. האמונה אינה מסתגרת בחדר הפרטי. היא מבקשת את הרֵעַ, את הפצוע והאובד, ומושיטה לו דבר חי של נחמה, תשובה ותקווה.
התקופה החדשה היא גם חילופין של כוח. ״וְקוֹיֵ יְהוָה יַחֲלִיפוּ כֹחַ״ (יְשַׁעְיָהוּ מ׳ 31). אנו מביאים אליו את חולשתנו, והוא נותן לנו את כוחו. כך משתנה האדם הפנימי: שְׁמִירַת־העצמי מפנה מקום לשירות, מרירות נהפכת לאהבה, ייאוש נמסר לבִטָּחוֹן. אין זה הישג של כוח הרצון, אלא פרי חסד מתקבל וצייתנות לרוח הקודש.
התקופה החדשה נחווית בכל מזג אוויר, בשלווה וגם במצוקה. השליחים לא חדלו לדבר על ישוע, והאדון אישר את דברם. הקהילה התרבתה לא באמצעות מנהל, אלא באמצעות הבשׂוֹר הטוב. גם כיום דרכנו מעשית ואותה היא: להתבסס בדבר ה׳, לשכון בתפילה, לשרת במתתות ולשאת עדות, כדי שה׳ יוסיף את הנושעים.
התקופה החדשה איננה עוד סבב של עשייה, אלא לב מחודש. אנו נקראים להתפלל בעד הרודפים, לברך את המקללים ולאהוב את האויבים. כך מתגלה כוח הצלב הכובש את הרע בטוב. זהו דגש שני: קהילת התקופה החדשה מזוהה לפי עדות פתוחה ואהבה מעשית, לא לפי היקף הפעילות.
התקופה החדשה איננה מתעלמת מן הפצעים, אלא מבקשת רפואה בנוכחות ה׳. הוא מאריך אף לספקותינו, אך קורא לנו לבטוח בו היום. היום הוא יום ישועה, היום שבו הפיות נפתחים, רשתות הציות נשלחות לעומק, והאדון ממלא אותן בפריו. אין זה גבורה של מעטים, אלא הסכמת כל אחד ואחת: הנני, אדוני – קַח ושלח.
תקופה חדשה חותמת מעגל של טרדה חסרת־פרי ופותחת דרך לפוריות אמיתית. אנו אומרים לו כן, מקבלים את כוח רוחו והולכים לשאת עדות בביתנו, בין ידידינו, בקרב שכנינו ועמיתינו. כך הקהילה חיה את קריאתה ועוברת דרך הזמנים, משום שיסודה איננו משתנה: ״וְעַל־הַסֶּלַע הַזֶּה אֶבְנֶה אֶת־קְהִלָּתִי וְשַׁעֲרֵי שְׁאוֹל לֹא־יֻכְלוּ לָהּ״ (מַתַּי ט״ז 18). וזהו הדגש השלישי: אלוהים כבר פועל – חלקנו לפתוח פה ולב כדי שיפעל בנו ובאמצעותנו.
רועה אורן לב ארי