זה החלק שלנו – לשמור על האור בזמנים חשוכים
אנו מרבים לדבר על מה שהמשיח עשה למעננו – ובצדק. אנו מדברים על הקורבן שהושלם, על החסד, על הישועה ועל מתנת רוח הקודש. אולם לצד האמת הגדולה הזאת, כתבי הקודש שבים ומזכירים לנו גם את צדו האחר של החיים הרוחניים – אחריותו של האדם. יש מה שאלוהים פועל בכוחו, ויש מה שהוא קורא לנו לעשות מתוך ציות. אלוהים נותן את המקור, אך על האדם מוטל להדליק את המנורה.
כך נאמר בספר שמות: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר, לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (שמות כז:כ). בפסוק הזה טמון עיקרון רוחני יסודי. ה' איננו מדבר כאן על התלהבות חד-פעמית, לא על רגע חולף של השראה, ואף לא על מצב רוח שבא והולך. הוא מדבר על אור שצריך לדלוק תמיד. בכך ניכרת בשלותו של המאמין – לא רק בכך שחווה פעם אחת את מגע אלוהים, אלא בכך שהוא שומר על האש בוערת לאורך הדרך.
לא פעם מבקש האדם שהכול יתרחש בלעדיו. נדמה לו כאילו אלוהים צריך להדליק בעצמו את האור, למלא בעצמו, להחזיק בעצמו ולעשות במקומנו את מה ששייך לנאמנותנו. אך ה' כבר עשה את העיקר. במשיח נפתח לנו הפתח אל האב, ניתנה רוח הקודש, נסללה הדרך והוענקו לנו חיי מעלה. השמים אינם נעולים. המעיין לא יבש. התשתית כבר הונחה. אך המתג, אם נדבר בלשון משל, נמצא בצד שלנו. את אשר אלוהים נתן יש לקבל, לשמור ולהוציא אל הפועל באמונה ובציות.
הקושי אצל מאמינים רבים איננו בכך שחסרה להם אמת, אלא בכך שהם תלויים יותר מדי ברגשותיהם. היום אדם חש התרוממות רוח ואומר שהוא אוהב את אלוהים, ומחר הוא חווה ריקנות פנימית וחושב שהכול אבד. אך החיים הרוחניים אינם יכולים להיבנות על תחושות בלבד. הרגש משתנה, ואילו הנאמנות איננה נולדת ממצב רוח, אלא מהחלטה לעמוד לפני אלוהים. האמונה אינה מבטלת את הרגש, אלא מרפאה אותו ומשיבה אותו למקומו הראוי. כאשר האדם חי מתוך אמונה, חייו הפנימיים הולכים ומתיישבים על מכונם.
לכן מדברים הכתובים על שמן זית זך, כתית למאור. זהו דימוי שאיננו מתאר השראה מקרית, אלא דבר הנקנה במחיר של קרבה, התמדה ויושר פנימי. אי אפשר לחיות על שמן של אחרים. אי אפשר להחזיק את האור דולק מכוח הזיכרון בלבד של אתמול. גם אי אפשר להחליף קרבה אישית לאלוהים באווירה של קהילה, בדרשה עזה או בתנופה רוחנית שסביבנו. כל אלה חשובים, אך אין בהם די. האור נשמר במקום שבו מתקיימת זיקה חיה אל המקור.
המקור הזה נפתח לנו באדון. גם אם נדמה לאדם שאינו שומע את קול אלוהים, אין פירוש הדבר שהדו-שיח עמו חדל להיות אפשרי. אלוהים כבר מדבר באמצעות דברו. הוא פותח את הלב, מדריך, מוכיח, מנחם ומשיב אל האמת. קרבה אישית אליו אינה צומחת מתוך מצב רוחני יוצא דופן, אלא מתוך עמידה נאמנה לפניו. מי שבא אל הכתובים, אל התפילה ואל הדממה שלפני אלוהים, שואב מאותו שמן שבלעדיו האור כבה במהרה.
משום כך דברי ישוע נשמעים בבהירות כה רבה: "אַתֶּם אוֹר הָעוֹלָם. עִיר עַל-הַר אֵינֶנָּה יְכוֹלָה לְהִסָּתֵר. אַף אֵין מַדְלִיקִים נֵר וְשָׂמִים אוֹתוֹ תַּחַת הָאֵיפָה, כִּי אִם עַל-הַמְּנוֹרָה וְיָאִיר לְכָל אֲשֶׁר בַּבָּיִת" (מתי ה:יד-טו). האור איננו ניתן לאדם למען עצמו בלבד. הוא נצרך לבית, למשפחה, לקהילה, לשירות, למקום העבודה ולנסיבות הפשוטות ביותר של החיים. אך אם אין שמן בפנים, גם אור כלפי חוץ לא יהיה. אי אפשר להאיר לאחרים לאורך זמן אם האדם עצמו איננו שוכן בנוכחות אלוהים.
על אותה אמת מזכירה גם המשל על עשר הבתולות. כלפי חוץ כולן נראו מוכנות באותה מידה לקראת בוא החתן, אך מה שהכריע היה קיומו של שמן. מגיעה שעה שבה אין עוד די במה ששאול מאחרים – שעה שבה אי אפשר ללוות במהירות אמונה של מישהו אחר, חיי תפילה של מישהו אחר או קרבה של מישהו אחר אל אלוהים. "לָכֵן שִׁקְדוּ, כִּי אֵינְכֶם יוֹדְעִים אֶת-הַיּוֹם וְלֹא אֶת-הַשָּׁעָה אֲשֶׁר בָּהּ יָבוֹא בֶּן-הָאָדָם" (מתי כה:יג). מוכנות רוחנית איננה נוצרת בדקה שלפני חצות. היא נבנית מתוך נאמנות יומיומית, מתוך אותן הכרעות שקטות שהאדם מקבל שוב ושוב.
יש כאן עוד אמת חשובה: חיי המאמין אינם אמורים להיות מסע אין-סופי של חיפוש עצמי במסדרונות האפלים של העבר, אלא הליכה עם אלוהים אל אורו. המשכן במדבר היה מקום מפגש. הוא לא ניתן כדי שהאדם ייסגר בתוך עצמו, אלא כדי שילמד לבוא אל נוכחות אלוהים. יש בכך גם תמונה לחיי הקהילה. לא נאספנו רק כאנשים בעלי השקפות דומות, אלא כמקדש שבו אלוהים חפץ לשכון. כאן איננו נקראים לשפוט איש את רעהו או לרסק זה את זה. אנו נקראים לתמוך, להתפלל, לשאת משאות ולהביא זה את זה לפני ה' באהבה.
על כן, בשלות רוחנית איננה מתגלה בקשיחות, לא במסכה דתית ולא בהרגל לשפוט. היא מתגלה ביכולת להישאר באור ולעזור גם לאחרים שלא יכבו. המשיח איננו ניצב לפני האב כדי לכלות אותנו, אלא כדי להושיע, לטהר ולהוליך אותנו הלאה. ואם כך הוא נוהג עמנו, גם אנו צריכים ללמוד להביט זה בזה לא בעיני אשמה, אלא בעיני חסד ואחריות.
חשוב במיוחד לזכור זאת בעונות החשוכות של החיים. יש זמנים שבהם האדם חלש, כאשר קשה לו, כאשר איננו מבין מה מתרחש, כאשר כאב, פחד, תשישות ולחץ מבחוץ סוגרים עליו. אך החושך איננו תמיד סימן לתבוסה. בתודעה המקראית, היום מתחיל בערב. משמע, שגם במקום שעדיין שורר בו חושך, אלוהים כבר מכין את השחר. העונות החשוכות ביותר של החיים אינן בהכרח הסוף – לא פעם הן דווקא תחילתו של הדבר שאלוהים עומד לעשות. משום כך, דווקא בחושך חשוב כל כך שלא לשכוח להדליק את הנר.
לפעמים הניצחון איננו נראה כנס גלוי ורב-רושם, אלא כנאמנות פשוטה. לקום בבוקר ולבוא שוב אל אלוהים. לפתוח את הכתובים גם כשאין סערת רגשות. להוציא מפינו תפילה גם כאשר הנפש יבשה. לא להיכנע, לא להקשות את הלב, לא להסתתר ולא להניח לחושך לשכנע אותנו שלא יהיה עוד אור. האש מבריחה את החיה, האור חושף את הפחד, ונוכחות אלוהים מחזירה לאדם את יציבותו הפנימית. במקום שבו המנורה דולקת, החושך שוב איננו מושל שלטון מלא.
לכן כה חשוב לשמוע היום את הקריאה הזאת לא כתוכחה, אלא כהשבה אל העיקר. ה' איננו דורש מאתנו את הבלתי אפשרי. הוא קורא לנו אל חלקנו – לשכון בו, לאסוף שמן, לשמור על האור ולהעבירו הלאה. המשיח עשה את מה שהאדם לא היה יכול לעשות לעולם. ואף על פי כן, עדיין נאמר לאדם: הבא את השמן, הדלק את המנורה ותן לה לדלוק תמיד. בכך יש נאמנות, בשלות וחיים רוחניים אמיתיים. חלקנו איננו להחליף את פעולת אלוהים, אלא להשיב לה בנאמנות.
רועה אורן לב ארי
וידאו עם תרגום לעברית: