שימו לבכם על דרכיכם: שירות כדרך חיים ונאמנות
שאלה אחת חוזרת ונשמעת שוב ושוב: "למה זה קורה לי?" שואלים אותה אנשים שאוהבים את אלוהים באמת, אך לפתע מוצאים עצמם בתקופה של לחץ — הקשיים מצטברים, האכזבה מגיעה, התפילות כאילו אינן נענות, ומבפנים עולה תחושה: "אני עושה הכול נכון, אבל רק נעשה לי קשה יותר". ברגעים כאלה הכאב אינו רק מהנסיבות — הלב עייף, והאש שבפנים מתחילה לכבות. ואז אלוהים קורא לנו לא לעוד ניסיון "להתאושש", אלא לחזור לדרך שבה הרוח חוזרת לחיים: לשירות.
חשוב להבין עיקרון יסודי אחד: אי אפשר לחלק את החיים למדורים נפרדים — אלוהים, משפחה ושירות — כאילו מדובר בשלושה תחומים עצמאיים. השיטה הזאת פשוט לא עובדת. כשחיים כך, קל מאוד לסטות מהדרך בלי לשים לב, כי אלוהים לא נפרד מהחיים היומיומיים. הקשר עמו בא לידי ביטוי באופן שבו אנחנו בונים את הבית, מתייחסים לאנשים, שומרים על מה שהופקד בידינו, לוקחים אחריות ומשרתים.
השירות לא מתחיל בבמה ציבורית ולא מסתכם ב"תפקידים בולטים". לכל אחד יש משהו שאלוהים קורא לו אליו, ולרוב זה מתחיל במקום שאף אחד לא רואה אותך. צעדים קטנים של נאמנות, מעשי אהבה פשוטים, החלטות נסתרות לטובת דרכי אלוהים — זו ההתחלה של השירות. ועם הזמן הוא לא יכול להישאר נסתר לנצח, כי נאמנות אמיתית תמיד נושאת פרי.
יש מבחן ישיר מאוד: אם אדם טוען שהיה בנוכחות אלוהים, אבל אחר כך לא משרת ולא נושא אהבה — הוא מרמה לעצמו. נוכחות אלוהים לא מסתיימת במילים יפות — היא מולידה תנועה בלב. היא נותנת את היכולת לאהוב, לכסות, לתמוך, לעשות טוב ולהיות עמוד תמך לאחרים. שירות הוא לא "תוספת" לחיים הרוחניים, אלא הנשימה הטבעית שלהם.
אלוהים מסתכל לא רק על מה שאנחנו עושים, אלא גם על איזה לב אנחנו עושים את זה. הוא ישאל שאלות לא על התוצאה החיצונית, אלא על המניע הפנימי: מה קרה בפנים כשעבדת? זה היה לשם כבוד אלוהים או לשם עצמך? הייתה שם יראה או עצבנות? בדיוק בגלל זה הכתובים מחזירים אותנו שוב ושוב ללב, כי בלוגיקה האלוהית הלב הוא המקום שבו מתחילה או צמיחה או נפילה.
ניצלנו בחסד, וזה הבסיס של התקווה שלנו. אבל החסד לא ניתן כדי שנעצור בהתחלה. אלוהים מוביל אותנו הלאה — לבגרות, לאחריות, ליכולת לשרת אותו כראוי. לכן צרות ולחץ לא תמיד אומרים ש"הכול רע". ישוע אמר: "אֵלֶּה דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם לְמַעַן יִהְיֶה לָכֶם בִּי שָׁלוֹם; בָּעוֹלָם צָרָה לָכֶם, אֲבָל חִזְקוּ, אֲנִי נִצַּחְתִּי אֶת הָעוֹלָם" (יוחנן ט״ז:ל״ג). לפעמים יש תהליך שאלוהים מעביר אותנו דרכו כדי שנראה איפה הלב שלנו, וכדי שמשהו בפנים יעמוד במקום הנכון.
צריך ללמוד לשאול את עצמנו שאלות כנות: למה אני עובר את הלחץ הזה? מה אלוהים עושה בי? מה הוא רוצה לרפא, לתקן, לחזק? כי אלוהים טוב, והוא לא מקור החושך. "כָּל מַתָּנָה טוֹבָה וְכָל מַתָּת שְׁלֵמָה מִלְמַעְלָה הִיא יוֹרֶדֶת, מֵאֵת אֲבִי הָאוֹרוֹת אֲשֶׁר אֵין עִמּוֹ שִׁנּוּי וְלֹא צֵל הַנָּטָה" (יעקב א׳:י״ז). גם כשהוא מאפשר נסיבות, המטרה שלו היא להביא אותנו לתלות בו, לחידוש הדעת ולחזרה לציות חי.
תשובה וחידוש החשיבה הכרחיים, אבל אי אפשר להסתובב סביב אותו ההר שנים שלמות. הכתובים קוראים לנו להתקדם, להיזון מדבר אלוהים, כי בלי הדבר הדעת לא מתחדשת והלב לא מתחזק. "לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְהוָה יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח׳:ג׳ / מתי ד׳:ד׳). כש"אוכלים" את הדבר, הוא הופך לא רק למידע — הוא הופך לכוח שמשנה אותנו מבפנים ומחזיר אותנו לדרך הנכונה.
יש צרות שבאות כי אנחנו חיים לפי הבשר, והן מובילות לעצב וייאוש. אבל יש גם צרות שבאות דווקא כי אנחנו משרתים — כי האויב שונא עובדים. בהבנה המקראית עבודה ושירות בלתי נפרדים: למי שאתה עובד, אותו אתה משרת, ולמי שאתה משרת — לו אתה נותן את הלב. בגלל זה השירות הופך לקו חזית רוחני: הוא מגלה למי שייכת הנאמנות שלנו.
אלוהים מלמד אותנו להסתכל על התוצאה — לא במובן של מרוץ אנושי אחרי הצלחה, אלא במובן של פרספקטיבה נצחית. כשאדם רואה את המטרה, קל לו יותר לעבור את התהליך. לכן הכתובים אומרים: "מַבִּיטִים אֶל יֵשׁוּעַ שַׂר הָאֱמוּנָה וּמְשַׁלְּמָהּ" (עברים י״ב:ב׳). הוא עבר את הדרך שלו עד הסוף, ובו אנחנו רואים שלנאמנות יש מחיר, אבל היא גם מניבה פרי. כשכבוד אלוהים עומד במרכז, השירות חדל להיות משא והופך לכבוד.
בגלל זה נשמעת הקריאה דרך הנביא: "כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל־דַּרְכֵיכֶם: עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת וְאֶרְצֶה־בּוֹ וְאֶכָּבְדָה אָמַר יְהוָה" (חגי א׳:ז׳-ח׳). אלוהים לא קורא רק "לעשות משהו", אלא לבנות את בית האלוהים, לשרת בלב טהור. והוא מבטיח: "כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ" (שמואל א׳ ב׳:ל׳). כאן לא מדובר על פחד מעונש, אלא על אהבה שחוששת לפגוע ביחסים עם מי שהיא אוהבת.
יראת ה' בכתובים היא לא צל של אימה, אלא שיא האהבה והיראה. על ישוע נאמר: "וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְהוָה רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יְהוָה: וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת יְהוָה וְלֹא־לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא־לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ… וְהִכָּה־אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע" (ישעיהו י״א:ב׳-ד׳). זו יראת הלב האוהב — פחד לאבד את הקרבה, פחד לפגוע בקודש, פחד לזלזל במה שהופקד.
השירות מתחיל בנאמנות במקום שבו אתה מוצב: במשפחה, בקהילה, בעבודה, בעיר. לכן הנביא ירמיהו אומר: "וְדִרְשׁוּ אֶת־שְׁלוֹם הָעִיר אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ אֶל־יְהוָה כִּי בִשְׁלוֹמָהּ יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם" (ירמיהו כ״ט:ז׳). ואלוהים מוסיף עידוד למי שחי ב"שבי" של הנסיבות: "כִּי כֹה אָמַר יְהוָה כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת־דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה… כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת־הַמַּחֲשָׁבֹת אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב עֲלֵיכֶם נְאֻם־יְהוָה מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא לְרָעָה לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית וְתִקְוָה" (ירמיהו כ״ט:י׳-י״א). באיזה "שבי" שלא תמצא את עצמך היום, תמשיך לשרת את אלוהים — אל תיתן לנסיבות וללחץ להטעות אותך ולעצור אותך.
והנה המסקנה שאליה חוזרים שוב: השירות הוא לא חובה בשביל לסמן וי, אלא דרך שבה אלוהים מעצב את הלב, מחזק את האמונה ומכין אותנו לנצח. "לָכֵן כִּי מְקַבְּלִים אֲנַחְנוּ מַלְכוּת שֶׁאֵינָהּ נִמּוֹטָה נַחֲזִיק בֶּחָסֶד אֲשֶׁר בּוֹ נַעֲבֹד אֶת הָאֱלֹהִים עֲבוֹדַת רָצוֹן בְּיִרְאָה וּבְאֵימָה" (עברים י״ב:כ״ח). ולכן, "וְכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ בְּדָבָר אוֹ בְמַעֲשֶׂה עֲשׂוּ הַכֹּל בְּשֵׁם הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ וְהוֹדוּ לֵאלֹהִים הָאָב עַל יָדוֹ" (קולוסים ג׳:י״ז)".
רועה ארון לב ארי
וידאו עם תרגום לעברית: