פרשת וארא: להאמין ולבטוח באלוהים
יש קטעים בכתובים שרוצים לקרוא שוב ושוב, משום שבהם נאספים באופן מופלא ליבו של אלוהים, כאבו של האדם והמפתח ליציאה. פרשת וארא נפתחת בדברי ה' אל משה: "אֲנִי יְהוָה. וָאֵרָא אֶל־אַבְרָהָם אֶל־יִצְחָק וְאֶל־יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו:ב-ג). זו אינה רק פתיחה לסיפור חדש – זהו הרגע שבו אלוהים כביכול מציג את עצמו מחדש לעמו, חושף את עומק נאמנותו לברית.
לאחר מכן נשמעת אחת ההבטחות החזקות ביותר שבתורה, שבה כל מילה היא כמדרגה אל החירות: "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים (שמות ו:ו-ז). אלוהים אינו מציע לבני אדם תיאוריה של ישועה – הוא מבטיח מעשה. הוא מדבר על יציאה, על גאולה, על השבת הזהות, על חידוש היחסים: "והייתי לכם לאלוהים".
אך בנקודה זו הנרטיב עושה פנייה חדה, כמעט כואבת: משה משמיע דברים אלה לבני ישראל, והכתוב אומר: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל־מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה (שמות ו:ט). אלוהים דיבר – אך האנשים לא יכלו לקבל. לא משום שההבטחה הייתה חלשה, אלא משום שהנפש נמחצה והנשימה נחנקה בעבדות.
וכאן נחשף חוק רוחני מרכזי: האמונה אינה צומחת בוואקום. "אָכֵן הָאֱמוּנָה מִן הַשְּׁמִיעָה וְהַשְּׁמִיעָה עַל־יְדֵי דְּבַר הָאֱלֹהִים (אל הרומים י:יז). אם דבר אלוהים אינו חודר פנימה, האמונה אינה עולה, והאדם נשאר בשבי של מה שהוא רואה, מרגיש ופוחד. לא במקרה השאלה נשמעת בבירור: מה הובא לאנשים – דעת אנוש או דבר אלוהים? זה היה דבר אלוהים, המתחיל במילים "אני ה'".
כאשר אלוהים מזכיר את אברהם, יצחק ויעקב, הוא מזכיר את הברית – את היסוד שאינו תלוי בכוחנו וביציבותנו. בטקסט נשמעת מחשבה שצריכה להפוך לעוגן פנימי: "חלקנו בברית הוא להאמין ולבטוח במה שעשה ה'". אילו הכל היה תלוי במעשינו, השיחה על ארץ המובטחת הייתה מסתיימת עוד לפני התחלתה. אך הברית עומדת על צד נאמנותו של אלוהים, ובדיוק לכן לאלוהים יש "ארץ" – מקום מוכן של חסד – לכל מי שהוא מוביל.
הכתוב מקשר באופן ישיר את אובדן המובטח עם חוסר האמונה: "כִּי גַם־אֵלֵינוּ בֻשַּׂר כְּמוֹתָם אֲבָל לֹא הוֹעִיל לָהֶם דְּבַר הַבְּשׂוֹרָה לְפִי שֶׁלֹּא הִתְעָרֵב בָּאֱמוּנָה בְּשׁוֹמְעָיו (אל העברים ד:ב). זוהי נוסחה מפחידה: הדבר נשמע, אך לא התערבב באמונה. ולכן במקום דרך – מעגלים, במקום חירות – עיכוב, במקום כניסה – עמידה על הסף.
ישוע, כאשר נשאל על "מעשי אלוהים", החזיר את האנשים להתחלה, אל המקור עצמו: "זֶה הוּא מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים שֶׁתַּאֲמִינוּ בַּאֲשֶׁר שָׁלַח (יוחנן ו:כט). אך כאן יש קו דק וכואב: אפשר להאמין "בישוע" כעובדה דוקטרינלית ובה בעת לא לבטוח בו כאדון החי, המדבר ומנהיג. וללא אמון, האמונה הופכת לצורה שאינה נותנת כוח ללכת.
כאשר אלוהים מדבר על ברכה ועל ברית, היריב תמיד מנסה לעשות דבר אחד – לחסום לאדם את השמיעה. לחץ נסיבות, התקפות, פחד, מרמה – כל אלה מכוונים לכך שהאדם יתעסק יותר ב"מה קורה מסביב" מאשר ב"מה אמר אלוהים". "בכל פעם שאלוהים ידבר אלינו על ארצנו המובטחת… היריב מתחיל להתנגד לכך" – משום שהברכה הופכת לעדות לכבוד אלוהים, וזה שנוא עליו.
אחד הכלים הגסים ביותר, אך היעילים, של מצרים – להעמיס על האדם עבודה כך שלא נותרים כוח או זמן לשמוע את ה'. בספר שמות זה מוצג בגלוי: "לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים… וְאֶת־מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים… תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם לֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ כִּי־נִרְפִּים הֵם (שמות ה:ז-ח). במקום שבו אלוהים קורא לעבודה ולחג עבורו, פרעה מכנה זאת "דברי שווא" ומגדיל את העומס.
כאן חשוב לא ליפול לקיצוניות: הכתוב אינו מהלל עצלות ואינו מעודד חוסר אחריות. הוא אומר בבירור: "כִּי אִישׁ אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ חָפֵץ לַעֲבֹד גַּם־לֹא יֹאכַל (אל התסלוניקים השנייה ג:י). אך הוא גם מלמד בבירור על הסדר שתחת השמיים: העבודה לא צריכה להפוך לאליל הבולע את החיים הרוחניים. "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד… וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ (שמות כ:ט-י). עבודה נחוצה, אך כאשר היא הופכת ל"קש ולבנים" של פרעה ולוקחת את היכולת לשמוע את ה', האדם מאבד לא כסף – הוא מאבד את נשימת הנפש.
אך אלוהים מוביל את שלו לא לפי סולם הזכויות האנושי, אלא לפי נאמנות הברית. הוא יודע לתת חסד במקום שבו אי אפשר להרוויחו, ולפתוח דלתות במקום שבו לא היו. ולכן חשוב לעצור ולקבל בלב אמת פשוטה אך משחררת: "חדלו לקוות שברכתכם תגדל הודות ליכולותיכם… הברכה גדלה… בגלל שאנו מאמינים ובוטחים בו". אז גם העבודה הופכת לשונה – לא בניית מצרים העצבנית, אלא עבודה שלווה לאלוהים בכל תחומי החיים.
ישוע מדבר על עצמו כרועה שמזהים אותו לפי הקול: "הַצֹּאן שׁוֹמְעוֹת בְּקוֹלוֹ… וְהַצֹּאן הוֹלְכוֹת אַחֲרָיו כִּי מַכִּירוֹת אֶת־קוֹלוֹ (יוחנן י:ג-ד). ואז הוא חושף את כוונת האויב ואת מטרת בואו: "הַגַּנָּב אֵינֶנּוּ בָא כִּי אִם־לִגְנֹב וְלִשְׁחֹט וּלְאַבֵּד אָנֹכִי בָאתִי לְמַעַן יִהְיוּ לָהֶם חַיִּים וְשֶׁיִּהְיוּ לָהֶם לְמַכְבִּיר (יוחנן י:י). השפע נחוץ לא "מתישהו", אלא כאן, על האדמה – כמלוא החיים באלוהים, כאשר איננו חיים תחת הכתבת הפחד.
ולכן השאלה בסופו של דבר אינה כמה כוח, מעמד או משאבים יש לנו. אלוהים אומר שוב ושוב: "והוצאתי", "והצלתי", "והבאתי". חלקנו – ללמוד לשמוע, לא לאפשר "ניתוק" בפנים, לחזור לדבר האלוהים, גם כאשר מסביב חושך וכבד. ואז נוכל לומר לו במילים פשוטות המשנות את כיוון החיים: "אדוני, אתה צודק. אני בוטח בך למרות הנסיבות. לא אישאר במצרים".
רועה אורן לב ארי