מלאות העת: דבר אמונה לשנת 2026 עבור המאמינים בישוע
מדי שנה בשנה, אנו שוקדים להטות אוזן ולקבל את דבר האמונה – לא כסיסמה נאה גרידא, אלא כהכוונת רוחנית מהותית. אלוהים נאמן הוא: דברו אינו שב ריקם, כי אם מחולל את אשר לשמו נשלח. ברם, קיימת זיקה מכרעת התלויה בנו – עלינו להאמין, לקבל ולהסכים בלבב שלם, למען יהפוך דבר האלוהים למציאות חיה בחיינו.
ניתן לתמצת את דבר האמונה לשנת 2026 במשפט אחד: מלאות העת. אין המדובר ב"עונה חדשה" גרידא או ב"שנה מוצלחת", אלא במועד אלוהי (Kairos), עת בה הוא מביא לידי מימוש את אשר התפללנו עליו, את אשר נשאנו בקרבנו ולו ציפינו זמן רב, אולי עד כדי לאות.
כתבי הקודש מציגים רגע כזה של מלאות העת בקורות פרעה: "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר" (בראשית מא:א). אלוהים העניק את החלומות בדיוק בהגיע המועד שנקבע – וזו הייתה ראשיתן של תמורות כבירות. חשוב להבחין: אלוהים אינו נוגע רק בפרט, אלא ב"מערכת" כולה – במדינה, בשלטון ובנסיבות הסובבות. פרעה היה אדם שהכרעותיו חרצו גורלות של מיליונים, אך גם לבבו ולילותיו נתונים ביד האלוהים. החלום בא, מטלטל, גוזל את המנוחה וחושף את אוזלת ידה של החוכמה האנושית – ובכך אומר אלוהים כביכול: "הגיעה העת". בנקודה זו מתגלה מלאות העת בבהירות יתרה – אדוני בעצמו מניע שרשרת אירועים ששום מאמץ אנושי לא יכול היה לכונן. דווקא מבעד לחלומו של פרעה נפתחת הדלת עבור יוסף, ומה שהיה "חתום" במשך שנים, מתחיל לנוע פתאום. בבוא המועד האלוהי, הוא עצמו יוזם את המהלכים שמעבר להשגת יד אדם.
רבים מאיתנו התפללו – על הילדים, על הבית, על הכלכלה, על שיקום, על תשובות ועל הכוונה. היו שחשו לחץ כבד, היו שחוו תשישות, והיו שלא ראו שום פריצת דרך באופק. אך האמת היא שאלוהים משחרר את מלאות העת אל תוך חייך – ותשובותיו אינן באות באקראי, אלא בעתן, על פי לוח הזמנים המדויק שלו.
כאן עלינו להקשיב לעיקרון שאותו חושף השליח פאולוס בבהירות רבה: "וַאֲנִי אֹמֵר בְּעוֹד הַיּוֹרֵשׁ יֶלֶד אֵין בֵּינוֹ לְבֵין הָעֶבֶד וְלוּא גַם־אֲדוֹן הַכֹּל הוּא׃ כִּי תַּחַת יְדֵי אֹמְנִים וּמוֹשְׁלִים הוּא עַד־הַמּוֹעֵד אֲשֶׁר קָבַע אָבִיו" (הגלטים ד:א-ב). בחיים ישנה תקופה של "עד המועד" – וישנו הרגע בו המועד מגיע. לאלוהים יש זמן שנקבע על ידי האב, ומלאות העת משמעה: אותו "עד המועד" הגיע לקצו.
עם זאת, כתבי הקודש מלמדים אותנו ענווה: אין אנו שולטים במועדי האלוהים. "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לֹא לָכֶם לָדַעַת הָעִתִּים וְהַזְּמַנִּים אֲשֶׁר קָבַע הָאָב בְּסָמְכוּתוֹ שֶׁלּוֹ" (מעשי השליחים א:ז). אין עלינו מוטלת החובה לחשב את לוח השנה השמימי, אך אנו קרואים לנצור את האמונה, לצפות ולא להרפות מאלוהים, גם כאשר התהליך נראה מתמשך.
ההתגלות העוצמתית ביותר של מלאות העת כבר ניתנה לעולם – ביאת בן האלוהים. "וְכַאֲשֶׁר מָלְאוּ יְמֵי הָעֵת שָׁלַח הָאֱלֹהִים אֶת־בְּנוֹ (הַיָּחִיד) הַנּוֹלָד מֵאִשָּׁה וְנָתוּן תַּחַת הַתּוֹרָה׃ לִפְדּוֹת אֶת־הַנְּתוּנִים תַּחַת הַתּוֹרָה לְמַעַן נִזְכֶּה לִהְיוֹת לְבָנִים" (הגלטים ד:ד-ה). דורות התפללו למשיח, אך לא כולם זיהו אותו. על כן, חיוני היום לא רק לחכות לפעולות האלוהים, אלא להבחין במה שהוא פועל ולבוא בתוכו מתוך אמונה.
וזהו לב המסר: מלאות העת אינה מתמצה רק בבקשות שנענו, אלא בחוויה עמוקה של בן. "וְיַעַן כִּי בָנִים אַתֶּם שָׁלַח הָאֱלֹהִים בִּלְבַבְכֶם אֶת־רוּחַ בְּנוֹ הַקּוֹרֵא אַבָּא אָבִינוּ" (הגלטים ד:ו). מלאות העת של שנת 2026 צריכה להביא אותנו לא רק אל התשובות, אלא אל הבגרות – אל חיי בן המכיר את אביו.
העבד פועל למען שכר, הוא משרת מתוך פחד ומתח. הבן משרת אחרת – כי הוא כבר רצוי, הוא כבר בבית, הוא כבר יורש. בשנת 2026 קורא לנו אלוהים לצאת מתודעה של עבדות ולהיכנס למעמד של בן – לצפות ללא בהלה פנימית, להאמין ללא מאמץ יתר, ולשרת משום שאנו שייכים לו.
לפיכך, תגובתנו לדבר על מלאות העת היא פשוטה ועוצמתית: צפייה והלל. להלל את אלוהים בקומינו בבוקר. להלל כשקשה וכשטוב. לדבר מתוך אמונה ולא לסגת מהצהרתנו: "זוהי שנת מלאות העת – עבורי, עבור משפחתי ועבור שירותי. כל אשר הבטיח אלוהים, יתקיים". ועם זאת, לנצור את העיקר – את המורשת הרוחנית, למען ינחלו ילדינו לא רק את תוכניותינו, אלא את אמונתנו, את תודתנו ואת הדעת החיה של האב.
רועה אורן לב ארי