לדעות את קולו
ידיעת קולו של ה׳ איננה זכות מיוחדת למעטים אלא יסוד חיוני לחיי האמונה. ההליכה אחר קולו מולידה ציות, שלום ובשלות במשיח. הכתוב מלמד כיצד ה׳ מדבר אל בניו ומובילם, ואנו לומדים להבחין בין קול הרועה לקולות הרבים שסביבנו. מראשית דרך האמונה ניצב קריאה המשנה גורל: «וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־אַבְרָם לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ» — בְּרֵאשִׁית י״ב:א׳.
אַבְרָהָם עדיין לא החזיק את הכתובים כמונו היום, ועם זאת שמע וּצָיֵת. הציות מתחיל כאשר ברור לנו מי הדובר. הכתובים הם מדריך אלוהי לחיים, אך היכרות חיצונית בלבד איננה מספיקה; דרושה יכולת פנימית להבחין בקול ה׳ ולהיענות באמונה. ה׳ איננו מדבר בניגוד לדברו. במקום שבו נשמע מסר הסותר את הכתובים, גם אם מלוּוה ב״אותות״ או ב״השראות״ מרשימות, אין זה קול אלוהים. על אויב הנפשות נאמר: «שֶׁקֶר יְדַבֵּר מִשֶּׁלּוֹ, כִּי שַׁקְרָן הוּא וַאֲבִי הַשֶּׁקֶר» — יוֹחָנָן ח׳:מ״ד.
הבשורה מגדירה בבירור את סימן ההשתייכות למשיח: «כְּבָשַׂי שֹׁמְעוֹת אֶת קוֹלִי, וַאֲנִי יוֹדֵעַ אוֹתָן וְהֵן הוֹלְכוֹת אַחָרַי» — יוֹחָנָן י׳:כ״ז. קול הרועה ניתן לזִיהוּי, והציות נעשה פרי טבעי של הקשבה ערה. ישוע מבטיח גם את אחדות עמו על יסוד זה: «וְיֵשׁ לִי עוֹד צֹאן אֲשֶׁר לֹא מִן הַדִּיר הַזֶּה; גַּם אוֹתָן עָלַי לְהָבִיא, וְהֵנָּה תִּשְׁמַעְנָה לְקוֹלִי; וְהָיְתָה עֵדֶר אֶחָד וְרוֹעֶה אֶחָד» — יוֹחָנָן י׳:ט״ז. לפיכך עלינו להיזהר שלא לערבב את קול אלוהים עם קולות רגש, נסיבות או לחץ תרבותי.
פיתוי המדבר מלמד כי האויב יודע לצטט כתובים אך לעקם את משמעותם. תשובתו של המשיח היא אל הכתוב הכתוב. יסוד ההבחנה הוא שְׁכִינָה מתמדת בדבר ה׳ והבנתו הנכונה. קול ה׳ האמיתי מוליד חיים ולא ייאוש: «הַגַּנָּב אֵינוֹ בָא אֶלָּא לִגְנֹב וְלִשְׁחֹט וְלְאַבֵּד; אֲנִי בָאתִי לְמַעַן יִהְיֶה לָהֶם חַיִּים וְיִהְיוּ לָהֶם בְּמִלּוּא» — יוֹחָנָן י׳:י׳. כאשר הלב נבהל ממחלה או מחוסר תקווה אנו נשענים על ההבטחה: «וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵינוּ… וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא־לָנוּ» — יְשַׁעְיָה נ״ג:ה׳; «אֲשֶׁר בַּחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּאתֶם» — כֵּיפָא הָרִאשׁוֹנָה ב׳:כ״ד.
דרך ההבחנה מחוברת לענווה. אלוהים איננו מבזה את האדם אלא קורא לכניעה רצונית, שכן «אֱלֹהִים לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֶּן־חֵן» — מִשְׁלֵי ג׳:ל״ד; יַעֲקֹב ד׳:ו׳. הוא מעצב בנו תוקף מול הפיתוי: «הֲלוֹא אִם־תֵּיטִיב שְׂאֵת; וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ… וְאַתָּה תִּמְשָׁל־בּוֹ» — בְּרֵאשִׁית ד׳:ז׳. תפילה, צום, עִיּוּן בדבר ה׳ וחיי קהילה חיים מְטַפְּחִים את האדם הפנימי. כאשר הקולות נעשים מעורפלים, צום ותפילה מסייעים להנמיך את הרעש כדי לשמוע ברור את לַחִישַׁת הרועה.
תפקיד הקהילה בהבחנה
אף על פי שה׳ מדבר אל כל אחד מבניו באופן אישי, הוא מעולם לא התכוון שנבחין בקולו במנותק מגוף המשיח. כל "התגלות" אישית חייבת להיבחן על ידי מנהיגים בוגרים באמונה: «בְּרֹב יוֹעֲצִים תְּשׁוּעָה» — מִשְׁלֵי י״א:י״ד. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של מאמינים כנים שחשבו ששמעו את קול ה׳, אך בפועל עקבו אחר רצונם הפרטי או אף אחר הטעיות שטניות. לכן ההבחנה דרך הכתובים, עצת מנהיגים רוחניים והשלום בלב צריכים לפעול יחד.
אלוהים מדבר בקול דממה דקה אך בסמכות. הוא דופק וממתין לתשובת אמונה: «הִנְנִי עֹמֵד עַל הַדֶּלֶת וְדוֹפֵק; אִם יִשְׁמַע אִישׁ אֶת קוֹלִי וְיִפְתַּח הַדֶּלֶת, אָבוֹא אֵלָיו וְאֶסְעַד עִמּוֹ וְהוּא עִמָּדִי» — הִתְגַּלּוּת ג׳:כ׳. זו הזמנה לקִרְבָה, לסעודת רֵעוּת עם האדון. הוא גם מאשר את דברו ומחזק אותנו בדרך, כפי שאישר שוב ושוב את הבטחתו לאברהם. כאשר אנו מבקשים לא את אישור תכניותינו אלא את רצון האב, הוא מדריך ומקֵים.
אחד המכשולים המעשיים לשמיעה הוא הבלי היומיום והבהילות. טרדות החיים מפרקות את תשומת הלב ומחניקות את נגיעות הרוח העדינות ביותר. ראוי להקדיש רגעים של דומיה לפני ה׳, לכוון מחדש את ״המקלט״ של הלב לתדירות השמַיִם. אך לא הזמן לבדו קובע אלא גם העמדה הפנימית: הרצון לשמוע קודם לאמונה, והאמונה צומחת מן השמיעה לדבר ה׳. כשאנו מטפחים את חיינו הפנימיים בתפילה, בהירהוּר ובהאזנה נאמנה לבשורה, רוחנו מתחזקת ואוזננו נעשית רגישה יותר לקולו.
האדון מלמד ומייסר, אך תמיד פותח דרך ומעניק תקווה חיה. הוא אינו אומר: ״אתה חולה, אתה עני, הכול יקרוס״; זה איננו קולו ואיננו פרי הצליבה. להפך, הכתוב מאשר: «כִּי אַתֶּם יוֹדְעִים אֶת חֶסֶד אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, כִּי עָשִׁיר הָיָה וּבִגְלַלְכֶם נִהְיָה רָשׁ, לְמַעַן תַּעֲשִׁרוּ בְּעֹנְיוֹ» — קוֹרִינְתִּים ב׳ ח׳:ט׳. הוא מוליך אותנו לתשובה לא לשם הרשעה אלא לרפואה ולשיקום. כאשר נכשלנו בדיבור או במעשה, הדרך ברורה: להתוודות, לקבל סליחה ולהיטיב לכוון את הלב לשוב לשמוע את קולו.
הציות נובֵעַ מן ההיכרות. קשה להישמע למי שאינך מכיר; אך כאשר קול הרועה נהִיר, הצעדים מתייצבים. אלוהים מאשר בנאמנות את אשר דיבר — דרך הכתובים, העֵדוּת הפנימית, האחים והאחיות וההשגחה. דבר זה חיוני בימים האחרונים, כאשר ריבוי קולות — ואף דתיים — מושכים לכיוונים שונים. המצפן לא השתנה: קול הרועה לעולם איננו סותר את דברו.
לדעת את קול ה׳ פירושו לשמור את הלב מבלי היומיום, לשכון בכתוב, להיכנע תחת ידו החזקה ולבקש את פניו מדי יום. ידיעה זו מעצבת את הכרעותינו — מן הייעוד ועד הבית — ושומרת מפני תַּעְתּוּעַ. המצייתים ביותר לאדון הם אלה המפַתחים ביודעין את הכרת קולו. אז חדלים המבחנים מלְהִיוֹת מבואי סתום והם נהפכים לאתגרים שבהם ה׳ נותן חכמה וחסד, והחיים נושאים פרי לכבודו.
בסופו של דבר הדרך פשוטה ונשגבה כאחת: בעולם רווי קולות מתחרים אנו בוחרים ברועה. אנו מקשיבים והולכים אחריו, והוא מכיר אותנו ושומר. בדרך זו מובטחים קרבה וחיים במלואם, אור לצעד של היום וביטחון למחר. ה׳ מוליך בנאמנות את מי שמבחין בקולו ומשיב לו בציות.
רועה אורן לב ארי