כשהאלילים נופלים – השיקום מתחיל
כל אדם, גם אם סר מן האמת, יכול למצוא תקווה לשיקום דרך רחמי ה׳ וארך אפו. ה׳ נותר כפי שהיה תמיד – אב אוהב ורחום, ממש כשם שהיה בימי משה. "כִּי אֲנִי יְהוָה לֹא שָׁנִיתִי, וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כִלִיתֶם" (מלאכי ג׳:ו׳). אמת זו מהדהדת גם בברית החדשה: "יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ אֶתְמוֹל וְהַיּוֹם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים אוֹתוֹ דָּבָר" (עברים י״ג:ח׳). הקביעות שבאופי האל מעניקה לנו ביטחון בכך שתמיד קיימת דרך חזרה, גם למי שהתעה והתנתק.
סיפורו של המלך מנשה, כפי שהוא מופיע בפרק דברי הימים ב׳ ל״ג:א–כ, מדגים עד כמה האדם מסוגל להידרדר ולסטות מהדרך הישרה. מנשה מלך חמישים וחמש שנים – תקופה ארוכה יותר מכל מלכי יהודה, כולל דוד. אך הוא לא רק חזר לעבודת אלילים, אלא אף חצה גבולות מוסריים ורוחניים שבני עמים האליליים לא הגיעו אליהם. הוא בנה במות לבעל, השתחווה לכל צבא השמיים, הציב פסלים בבית ה׳, הקריב את ילדיו באש בגיא בן הינום, עסק בכשפים, קסמים וניחוש. "וַיַּתְעֵם מְנַשֶּׁה אֶת-יְהוּדָה וְאֵת יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לַעֲשׂוֹת רָע מִן-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד יְהוָה מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים ב׳ ל״ג:ט׳). אף על פי ש־"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מְנַשֶּׁה וְאֶל-עַמּוֹ וְלֹא הֶאֱזִינוּ" (פס׳ י׳), הם סירבו לשמוע. כאן היה שורש נפילתם – אטימותם לקול ה׳.
"וְהָאֱמוּנָה מִשְּׁמוּעַ וְהַשְּׁמוּעָה עַל-יְדֵי דְּבַר הַמָּשִׁיחַ" (רומים י׳:י״ז). מנשה ועמי יהודה דחו את דבר ה׳ ובחרו לעבוד את אליליהם – בין גשמיים ובין אלה שבלב. אהבה עצמית, גאווה, פולחן המשפחה, הצלחה אישית או הערצה במדיה החברתית – כל אלה הם גרסאות מודרניות של עבודת אלילים. האליל הראשון שעל האדם לשבור – הוא עצמו. כאשר האדם אוהב את עצמו יותר ממה שהוא אוהב את אלוהיו – הוא פותח את הדלת לכל חטא אחר.
אלוהים התערב – לא בהשמדה מיידית, אלא במשפט מתקן: "וַיָּבֵא יְהוָה עֲלֵיהֶם אֵת שָׂרֵי הַצָּבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ-אַשּׁוּר, וַיִּלְכְּדוּ אֶת-מְנַשֶּׁה בַּחֹחִים, וַיְאַסְרֻהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם, וַיּוֹלִכֻהוּ בָּבֶלָה" (דברי הימים ב׳ ל״ג:י״א). בבל מייצגת בלבול, ניתוק, אובדן הדרך ותחושת ריחוק מאלוהים. אך בפרדוקס החינוכי האלוהי, אפילו הגלות הופכת למקום של תשובה. כפי שכתוב: "אֲנִי אֹהֵב אֶת אֲשֶׁר אוֹכִיחַ וְאַיָּסֵר" (התגלות ג׳:י״ט).
דווקא מתוך המצוקה, החל להתעורר בתוכו הלב: "וּכְהֵצֵר לוֹ, חִלָּה אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהָיו, וַיִּכָּנַע מְאֹד מִפְּנֵי אֱלֹהֵי אֲבֹתָיו" (דברי הימים ב׳ ל״ג:י״ב). התפילה של מנשה לא הייתה ריקה או טקסית – אלא בקשה כןה מעומק הלב, מתוך הכרה באשמה וברצון לשוב. הביטוי המקראי "וַיִּכָּנַע מְאֹד" מבטא כניעה מוחלטת: הכרה בצדקת ה׳ ובחוסר צדקת האדם. זה היה רגע המפנה.
"וַאֲנִי לַשְּׁפָלִים אֶתֵּן חֵן" (יעקב ד׳:ו׳). "וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו; וַיֶּעְתַּר לוֹ, וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ, וַיְשִׁבֵהוּ יְרוּשָׁלִַם לְמַלְכוּתוֹ; וַיֵּדַע מְנַשֶּׁה, כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים" (דברי הימים ב׳ ל״ג:י״ג). ענוותו נגעה בלב אלוהים. דרך הרחמים, מנשה זכה להכיר את ה׳ בעומק החוויה האישית. הוא לא רק נסלח, אלא אף הושב אל כסאו כמלך. הוא בנה מחדש את מזבח ה׳, הסיר את הבמות והאלילים, ו־"יֹּאמֶר לִיהוּדָה לַעֲבֹד אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (פס׳ ט״ז). תשובתו חוללה שינוי לא רק בתוכו – אלא גם בעם כולו.
רבים מהמאמינים כיום דומים למנשה בשנות הסוררות שלו. הם יודעים על אלוהים – אך לא חיים לאור דברו. שבוע אחר שבוע הם פוקדים קהילות, שרים, שומעים דרשות – אך נותרים באותה עמדה פנימית. ישוע עצמו מזהיר: "לֹא כָּל הָאוֹמֵר לִי אֲדוֹנִי אֲדוֹנִי יָבוֹא לְמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם, כִּי אִם-הָעוֹשֶׂה רְצוֹן אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם" (מתי ז׳:כ״א). איננו יכולים להמשיך לחיות כפי שחיינו אתמול – אלוהים מצפה לשינוי אמיתי, לא למראית עין דתית. שמיעה בלבד אינה מספיקה – יש לִצְיֵת. "הֱיוּ עֹשֵׂי הַדָּבָר וְלֹא שׁוֹמְעִים רַק, הַמַּרְמִים אֶת עַצְמְכֶם" (יעקב א׳:כ״ב). הברכה מתחילה כאשר אנו שומעים כדי לִקְיֵם.
"וְהָיָה אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, וּנְתָנְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל-גּוֹיֵי הָאָרֶץ. וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגוּךָ" (דברים כ״ח:א–ב). ההבטחות האלוהיות כוללות שפע רוחני וחומרי, הגנה, כבוד וניצחון – למי ששומע ומקיים. לא הנסיבות קובעות את גורלנו, אלא דבר ה׳, אשר "עוֹמֵד לָעַד" (פטרוס א׳ א׳:כ״ה). ענווה פירושה להיכנע לדבר הזה, ולהכיר בסמכותו המוחלטת מעל לכל רגש, דעה או תרבות.
תפילתנו צריכה להיות תפילה של ענווה – כמו זו של מנשה בגלות: לא הצגה, לא חובה דתית, אלא תוצאה של הכרה עמוקה בצדקת ה׳. "הָאֱלֹהִים, חָנֵּנִי חַטָּא" (לוקס י״ח:י״ג) – תפילתו של המוכס נותרה מופת של תשובה אמיתית. כמו מנשה, עלינו לבוא ולומר: "אדוני, איני יכול בלעדיך. אני מכיר בכך שגרמתי נזק בדרכי – אך אני מאמין שאתה מסוגל לשקם גם את מה שנראה אבוד." אלוהים יכול להוציא אותנו מן "בבל" של חיינו, ולהשיב אותנו ל"ירושלים" הרוחנית שלנו.
לא משנה היכן אתה נמצא – בשבי של חטאים, בלבול, או תוצאות החלטות שגויות – ה׳ מחכה בסבלנות שתשוב. "לֹא יְאַחֵר הָאָדוֹן אֶת קִיּוּם הַהַבְטָחָה, כַּאֲשֶׁר יֵשׁ שֶׁרוֹאִים בָּזֶה אִחוּר; אֶלָּא הוּא מַאֲרִיךְ אַפּוֹ בָּנוּ, מִכֵּיוָן שֶׁאֵינֶנּוּ רוֹצֶה שֶׁיֹּאבֵד אִישׁ מִמֶּנּוּ, אֶלָּא שֶׁכֻּלָּנוּ נָבוֹא לִידֵי תְּשׁוּבָה" (פטרוס ב׳ ג׳:ט׳). כשם שה׳ שמע לתפילת מנשה והחזירו למלכותו – כך ישמע גם לנו. זו חסד – מתנת אהבה שלא מגיעה לנו, אך ניתנת למי שמוכן לכרוע בלב נשבר לפני האב.
ענווה איננה חולשה – היא עוצמה רוחנית. זו האומץ להודות בטעות, והחכמה להאמין באמת של דבר ה׳. זהו לב פתוח ונכון להשתנות. "יְהִי אֱלֹהִים אֱמֶת וְכָל אָדָם כָּזָב" (רומים ג׳:ד׳). כאשר נלך בענווה – יופיע החסד, לא כשכר, אלא כמתנת אב לבניו.
נשליך כל אליל – חיצוני או פנימי – ונקדיש את כל אהבתנו, ביטחוננו והערצתנו לַאֲדוֹן לְבַדּוֹ. "אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא, וְאֹתוֹ תַעֲבֹד" (מתי ד׳:י׳). אם ה׳ השיב את מנשה – אחר שנפל כה עמוק – קל וחומר שישיב אותנו, שנִגְאָלְנוּ בְּדַם בְּנוֹ הַיָּקָר. "אִם נוֹדֶה עַל חֲטָאֵינוּ – נֶאֱמָן הוּא וְצַדִּיק, לִסְלֹחַ לָנוּ אֶת-חֲטָאֵינוּ וּלְטַהֵר אוֹתָנוּ מִכָּל-עַוְלָה" (יוחנן א׳ א׳:ט׳).