הבשורה הנצחית ודם הברית
יש אמיתות שהמאמין חוזר אליהן שוב ושוב, מפני שדווקא הן מחזיקות את הלב באמונה כאשר מסביב יש חרדה, כאב ואי-ודאות. אחת מן האמיתות הללו היא הבשורה הנצחית ודם הברית – לא כנוסחה דתית, לא כאוסף מילים מוכרות, אלא כיסוד שעליו ייסד אלוהים את ישועתנו, ושעליו נשענת עד היום תקוות האדם.
כאשר הכתובים מדברים על השה, הם חושפים לפנינו לא רק את מאורע הגולגולתא, אלא גם את עצת אלוהים שקדמה לזמן עצמו. בספר ההתגלות נאמר: "וְיִשְׁתַּחֲווּ-לוֹ כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא-נִכְתַּב שְׁמוֹ בְּסֵפֶר הַחַיִּים שֶׁל הַשֶּׂה הַטָּבוּחַ מִיִּסּוֹד תֵּבֵל" (הִתְגַּלּוּת יג:8). פירוש הדבר הוא שהגאולה לא הייתה בעיני אלוהים תגובה מאוחרת או "תכנית ב'" לאחר נפילת האדם. אלוהים לא הופתע מחטאו של אדם הראשון. מראש ידע מה יעשה, ומראש הכין את דרך הישועה.
משום כך הבשורה איננה רק בשורה טובה לתקופה מסוימת בהיסטוריה, אלא בשורה נצחית. לנו היא התגלתה בתוך ההיסטוריה, עם בואו של ישוע, אך בתכליתו של אלוהים היא הייתה קבועה עוד לפני ייסוד העולם. השליח שאול כותב: "וּכְשֶׁבָּאָה מְלֹאת הָעֵת שָׁלַח הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹ הַיָּלוּד מֵאִשָּׁה וְהַנָּתוּן תַּחַת הַתּוֹרָה. לִפְדּוֹת אֶת-אֲשֶׁר הֵם תַּחַת הַתּוֹרָה לְמַעַן נְקַבֵּל אֶת-מִשְׁפַּט הַבָּנִים" (גָּלָטִים ד:4-5). "מלוא העת" איננו מקרה – הוא מעיד על הדיוק שבפעולתו של אלוהים.
כל מהלך ההיסטוריה המקראית עד ביאת המשיח עבר דרך סדר של קורבן ודם. זו לא הייתה המצאה דתית אנושית, אלא סדר שאלוהים עצמו קבע – סדר שהצביע מראש אל הקורבן המושלם העתיד לבוא. הכתוב אומר במפורש: "וּבְלִי שְׁפִיכַת דָּם אֵין סְלִיחָה" (עִבְרִים ט:22). לכן, כאשר יוחנן המטביל ראה את ישוע, הוא אמר את הדברים שפותחים את משמעותה של כל ההיסטוריה הזאת: "הִנֵּה שֵׂה הָאֱלֹהִים הַנּוֹשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם" (יוֹחָנָן א:29).
כאן מתגלה לב המסר: אלוהים ברא את העולם כאשר דם השה כבר כלול היה בעצתו כיסוד הגאולה. זה עומק שהשכל האנושי מתקשה להכיל, אך דווקא הוא נותן מנוח לאמונה. אלוהים לא רק רואה את הראשית ואת האחרית – הוא הכין את החסד מראש. לכן המאמין אינו נשען על זכויותיו, לא על יציבותו, ואף לא על "טובו" שלו, אלא על מה שכבר עשה אלוהים במשיח.
כאשר אדם אינו נותן אמון בכוח הדם, הוא שב בהכרח אל צדקנות עצמית, אל פחד ואל אשמה מכבידה. אולם דם המשיח עושה את מה ששום מאמץ אנושי אינו יכול לעשות – הוא מטהר, מפייס ופותח גישה חדשה אל אלוהים. הכתוב מדבר בבהירות גמורה: "וְעַתָּה אַחַי, בִּהְיוֹת לָנוּ בִטְחוֹן לָבוֹא אֶל-הַקֹּדֶשׁ בְּדַם יֵשׁוּעַ. בְּדֶרֶךְ חֲדָשָׁה וְחַיָּה אֲשֶׁר חִדֵּשׁ לָנוּ דֶּרֶךְ הַפָּרֹכֶת הִיא בְשָׂרוֹ" (עִבְרִים י:19-20). אין זו תמונה השמורה ליחידים – זו מתנה לכל מי שמאמין.
לכן כה חשוב להפסיק לחיות מתוך מבט מתמיד אל עבר שכבר נסלח, כאילו קורבנו של המשיח איננו מספיק. אם אלוהים סלח, והאדם ממשיך לאחוז באשמה כאילו היא "האמת" העמוקה שלו, הרי שהוא אינו נאבק רק בעצמו – הוא מתייצב כנגד דבר אלוהים. כוח הדם איננו רק "מכסה" על החטא – הוא פותח לאדם עתיד עם אלוהים, עתיד שאפשר לחיות בו בלי שעבוד לעבר. זו חירות הברית: לא הכחשה של מי שהיינו, אלא מציאות חדשה של מי שנהיינו במשיח.
ישוע אמר: "אַבְרָהָם אֲבִיכֶם שָׂשׂ לִרְאוֹת אֶת-יוֹמִי וַיַּרְא וַיִּשְׂמָח" (יוֹחָנָן ח:56). יש בדברים הללו עומק מפליא. אברהם לא רק האמין באלוהים באופן כללי – הוא ראה את היום שהכין אלוהים, את דרך הישועה של אלוהים, והדבר מילא אותו שמחה. במקום שבו האדם רואה את הקורבן שאלוהים הכין, לא ייאוש נולד אלא שמחת אמונה. לא מפני שאין עוד ניסיונות בחיים, אלא מפני שהיסוד נשאר איתן.
על רקע זה נשמעים ביתר תוקף דברי ישעיהו על הבשורה ועל השיקום שמאת אלוהים. "רוּחַ אֲדֹנָי יְהוִה עָלָי יַעַן מָשַׁח יְהוָה אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים… לִקְרֹא שְׁנַת-רָצוֹן לַיהוָה" (יְשַׁעְיָהוּ סא:1-2), ובהמשך: "לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה" (יְשַׁעְיָהוּ סא:3). אין זו הפרזה פיוטית – זהו פועלה של הבשורה בחייו של אדם ששם את מבטחו בגאולת אלוהים.
משום כך האמונה בבשורה הנצחית נוגעת לא רק לנצח שיבוא, אלא גם לאופן שבו אנו חיים כאן ועכשיו. רבים יודעים את המילים הנכונות, מתפללים ובאים אל ההתכנסות, אך בפנימיותם ממשיכים לחיות בציפייה לאסון ובמתח מתמיד. אל לבבות כאלה פונה השליח כיפא: "לָכֵן הִכָּנְעוּ תַּחַת יַד-אֱלֹהִים הַחֲזָקָה לְמַעַן יְרוֹמֵם אֶתְכֶם בְּעִתּוֹ. וְהַשְׁלִיכוּ עָלָיו אֶת-כָּל-יְהָבְכֶם כִּי-הוּא יִדְאַג לָכֶם" (פֶּטְרוֹס א ה:6-7). להשליך עליו את הדאגות איננו רק "להירגע", אלא להכיר בכך שאלוהים אכן דואג, מפני שמחיר גאולתנו כבר שולם.
ועוד פן מרכזי במסר הזה הוא ההליכה באור. השליח יוחנן כותב: "וְזֹאת הַבְּשׂוֹרָה אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ מִמֶּנּוּ וַנַּגֵּד לָכֶם כִּי הָאֱלֹהִים אוֹר הוּא וְכָל-חֹשֶׁךְ אֵין בּוֹ" (יוֹחָנָן א א:5), ולאחר מכן: "וְאִם-נִתְהַלֵּךְ בָּאוֹר כַּאֲשֶׁר הוּא בָּאוֹר יֵשׁ לָנוּ חֶבְרָה זֶה עִם-זֶה וְדַם יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ בְּנוֹ יְטַהֲרֵנוּ מִכָּל-חֵטְא" (יוֹחָנָן א א:7). האור כאן איננו תחושה מופשטת, אלא דבר אלוהים, ככתוב: "נֵר-לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי" (תְּהִלִּים קיט:105). כאשר אנשים עומדים על יסוד הבשורה, נולדת ביניהם שותפות אמיתית, מפני שהמרכז איננו צדקתם שלהם אלא המשיח.
לכן השאלה העיקרית לכל מאמין היום איננה רק "במה אני מצהיר שאני מאמין", אלא "על מה באמת עומדים חיי". ישוע אמר: "זֹאת הִיא מְלֶאכֶת הָאֱלֹהִים שֶׁתַּאֲמִינוּ בְּמִי אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ" (יוֹחָנָן ו:29). לב האמונה איננו רחמים עצמיים, לא מתח רוחני ולא ניסיון להרוויח את רצון אלוהים, אלא אמון במה שהשה כבר השלים. הבשורה הנצחית ודם הברית אינם נושא ליום אחד בלבד, ואינם חוויה השמורה לרגע של התכנסות. זהו יסוד שאפשר לחיות עליו יום אחר יום, להיכנס אל מנוחת אלוהים, לשמור על השמחה, ולעבור כל נסיבה מבלי לאבד את התקווה בה'.
רועה אורן לב ארי
וידאו עם תרגום לעברית: