עת להביא פרי
אנו חיים בשעה שבה קריאת האדון לבשלות נשמעת בבהירות. לא הרושם שאנו משאירים הוא הקובע אלא מה שנשאר ומדבר בעד עצמו: הפרי. ישוע קבע את הקריטריון בצורה פשוטה ומדויקת. "כֵּן כָּל עֵץ טוֹב עֹשֶׂה פְּרִי טוֹב, וְהָעֵץ הָרַע עֹשֶׂה פְּרִי רַע. לֹא יוּכַל עֵץ טוֹב לַעֲשׂוֹת פְּרִי רַע, וְלֹא עֵץ רַע לַעֲשׂוֹת פְּרִי טוֹב. כָּל עֵץ אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ עֹשֶׂה פְּרִי טוֹב יִכָּרֵת וְיֻשְׁלַךְ בָּאֵשׁ. לָכֵן מִפִּרְיָם תַּכִּירוּ אֹתָם." (מתי 7:17–20). זו איננה רשות לשפוט אחרים אלא מראה פנימית: איזה פרי צומח מן הזרע שאלוהים זרע בנו.
הכתובים אינם מאפשרים לנו להחליף פרי במתנות או בהופעות חיצוניות. ישוע משמיע אזהרה מפוכחת הנוגעת לכל מאמין ולכל משרת. "לֹא כָּל הָאֹמֵר לִי: אֲדֹנִי, אֲדֹנִי, יָבוֹא אֶל מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם, כִּי אִם הָעוֹשֶׂה רְצוֹן אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם. רַבִּים יֹאמְרוּ אֵלַי בַּיּוֹם הַהוּא: אֲדֹנִי, אֲדֹנִי, הֲלֹא בְּשִׁמְךָ נִבֵּאנוּ, וּבְשִׁמְךָ הוֹצֵאנוּ שֵׁדִים, וּבְשִׁמְךָ עָשִׂינוּ נִפְלָאוֹת רַבּוֹת? וְאָז אוֹדִיעָה לָהֶם: מֵעוֹלָם לֹא יְדַעְתִּיכֶם; סוּרוּ מִמֶּנִּי, פֹּעֲלֵי הָאָוֶן." (מתי 7:21–23). כאשר רצון האב נמצא במרכז כל השאר מוצא את מקומו הנכון.
הדרך אל הפרי מתחילה בציות לדָּבָר ששמענו. ישוע מלמד זאת במבחן המציאות. "לָכֵן כָּל אֲשֶׁר יִשְׁמַע אֶת דְּבָרַי הָאֵלֶּה וְיַעֲשֶׂה אוֹתָם – אֲדַמֶּנּוּ לְאִישׁ חָכָם אֲשֶׁר בָּנָה אֶת בֵּיתוֹ עַל הַסֶּלַע. וַיֵּרֶד הַגֶּשֶׁם וַיָּבֹאוּ הַנְּחָלִים וַיִּנְשְׁבוּ הָרוּחוֹת וַיִּתְנַפְּלוּ עַל הַבַּיִת הַהוּא, וְלֹא נָפַל, כִּי יֻסַּד עַל הַסֶּלַע. וְכָל הַשֹּׁמֵעַ אֶת דְּבָרַי הָאֵלֶּה וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה אוֹתָם – יִדָּמֶה לְאִישׁ כְּסִיל אֲשֶׁר בָּנָה אֶת בֵּיתוֹ עַל הַחוֹל. וַיֵּרֶד הַגֶּשֶׁם, וַיָּבֹאוּ הַנְּחָלִים, וַיִּנְשְׁבוּ הָרוּחוֹת, וַיִּתְנַפְּלוּ עַל הַבַּיִת הַהוּא, וַיִּפֹּל, וּמַפַּלְתּוֹ הָיְתָה גְדוֹלָה." (מתי 7:24–27).
הפרי צומח מן השהוּת החיה עם רוח הקודש ומן הדָּבָר השוכן בלב. אלוהים זורע, הרוח מצמיחה, ואנו משתפים פעולה בבחירות יומיומיות לשמוע ולעשות. הפרי נברא מן־הדבר ומקשר חי עם רוח הקודש. בלי זרע אין נביטה ובלי קהילה עם אלוהים אין כוח ללכת באמת.
יסוד הדרך הזו הוא אהבה, והיא נבחנת במקומות הקשים ביותר: בסליחה, בויתור על גינוי, בבחירה לברך. לכן מצווה האדון דבר שחסדו מאפשר להגשים. "וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם: אִהֲבוּ אֶת אֹיְבֵיכֶם, בָּרְכוּ אֶת הַמְקַלְלִים אֶתְכֶם, הֵיטִיבוּ לְשׂוֹנְאֵיכֶם, וְהִתְפַּלְּלוּ בְּעַד הַמְּעַנִּים אֶתְכֶם וְהָרֹדְפִים אֶתְכֶם." (מתי 5:44). אין זו חולשה אלא עוצמת הממלכה המפרשת את הפרי לעיני כול.
לאדון אין עניין בצורה דתית ריקה אם הלב איננו מסונכרן עם רצונו. כאשר אישה שיבחה את אמו הוא הפנה את תשומת הלב לסימן האמיתי של האושר. "וַיְהִי בְּדַבְּרוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, נָשְׂאָה אִשָּׁה אַחַת אֶת קוֹלָהּ מִן הֶהָמוֹן וְאָמְרָה אֵלָיו: אַשְׁרֵי הַבֶּטֶן אֲשֶׁר נְשָׂאָךְ וְהַשָּׁדַיִם אֲשֶׁר יֵנַקְתָּ. וַיֹּאמֶר: אַךְ אַשְׁרֵי הַשּׁוֹמְעִים אֶת דְּבַר הָאֱלֹהִים וְשׁוֹמְרִים אוֹתוֹ." (לוקס 11:27–28). האושר איננו רגש אלא שמיעה, שמירה ועשייה של הדבר.
כשאנו שואלים מה פירושו לעשות את מעשי אלוהים ישוע מחזיר אותנו למקור שממנו זורם כל פרי אמיתי. "אָמְרוּ אֵלָיו: מַה נַעֲשֶׂה לְמַעַן נַעֲשֶׂה אֶת מַעֲשֵׂי הָאֱלֹהִים? עָנָה יֵשׁוּעַ וַיֹּאמֶר לָהֶם: זֶה הוּא מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים – לְהַאֲמִין בָּאֲשֶׁר הוּא שָׁלַח." (יוחנן 6:28–29). האמונה מחברת אותנו אל המשיח ומן האיחוד הזה נולדות העשיות שהאב מכיר בהן כשלו.
ישוע מגלה גם את סוד הפרי במילים פשוטות וחותכות. "אִם תִּשְׁכְּנוּ בִּי וּדְבָרַי יִשְׁכְּנוּ בָכֶם – כֹּל אֲשֶׁר תִּרְצוּ תִּשְׁאֲלוּ וְיִהְיֶה לָכֶם. בְּזֹאת יִתְפָּאֵר אָבִי – בְּהָבִיאָכֶם פְּרִי רַב וְתִהְיוּ לְתַלְמִידַי." (יוחנן 15:7–8). הפרי איננו התפרצות אקראית אלא תוצאה טבעית של הִדָּבְקוּת במשיח ושל שכינת דבריו בנו.
ואווירת התלמידות האמיתית מוגדרת במצווה אחת שאי אפשר לזייף או להחליף. "זֹאת מִצְוָתִי – שֶׁתֶּאֱהֲבוּ זֶה אֶת זֶה כַּאֲשֶׁר אֲהַבְתִּי אֶתְכֶם." (יוחנן 15:12). "לֹא אַתֶּם בְּחַרְתֶּם בִּי כִּי אֲנִי בְּחַרְתִּי בָכֶם וְהִפְקַדְתִּי אֶתְכֶם לָלֶכֶת וְלָשֵׂאת פְּרִי וּפִרְיְכֶם יִכּוֹן, לְמַעַן כָּל אֲשֶׁר תִּשְׁאֲלוּ אֶת הָאָב בִּשְׁמִי – יִתֵּן לָכֶם. אֵלֶּה אֲנִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם – שֶׁתֶּאֱהֲבוּ זֶה אֶת זֶה." (יוחנן 15:16–17). האהבה היא האקלים שבו הפרי מבשיל והאות שבו העולם מכיר את תלמידיו.
הפרי נראה בעדותנו לא רק במילים אלא בחיים שמדברים. במקום שבו האהבה נעשית שירות מעשי לזולת שיחות של תקווה קמות מאליהן ולבבות נפתחים לבשורה. כך הקהילה נושאת פרי בנפשות הנושעות והאב שבשמים שמח.
ישוע מלמד לשים לב לאופן שבו אנו שומעים. הוא מתאר את האדמה הטובה שבה הדבר איננו חולף על פני האוזניים בלבד אלא מתקבל ונשמר. "וְאֵלּוּ הַנִּזְרָעִים עַל הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה – הֵם הַשּׁוֹמְעִים אֶת הַדָּבָר וּמְקַבְּלִים אוֹתוֹ וְעוֹשִׂים פְּרִי, שְׁלוֹשִׁים וְשִׁשִּׁים וּמֵאָה." (מרקוס 4:20). ככל שהלב מקבל ושומר בנאמנות כך גדל הקציר.
הפרי כולל גם מנוחת לב הבאה מן הביטחון באלוהים. הדאגה שורפת כוחות ומרחיקה לבחירות בשריות, ואילו המנוחה ברוח מעניקה בהירות ועמידה. בתוך מנוחה זו הבחירות מתבררות: אל מה להאזין, עם מי ללכת ובמה למלא את ימינו. אנו חופשיים לבחור את האווירה שבה הפרי יצמח ולא יקמול. דרכו של אלוהים איננה מירוץ מעצבן אלא התממדות נאמנה המולידה פרי נשאר.
הכתובים קוראים לנו גם לאורך רוח ולדיבור ישר. "הִתְאָרְכוּ, אַחַי, עַד בּוֹא הָאָדוֹן. הִנֵּה הָאִכָּר מְחַכֶּה לַפְּרִי הַיָּקָר שֶׁל הָאֲדָמָה וְאֹרֶךְ רוּחוֹ עָלָיו עַד קַבְּלוֹ אֶת הַיּוֹרֶה וְאֶת הַמַּלְקוֹשׁ." (יעקב 5:7). "וְלִפְנֵי כֹּל, אַחַי, אַל תִּשָּׁבְעוּ – לֹא בַשָּׁמַיִם וְלֹא בָאָרֶץ וְלֹא בְּשְׁבוּעָה אַחֶרֶת. אֶלָּא יְהִי דִּבּוּרְכֶם: הֵן הֵן, לֹא לֹא, פֶּן תִּפְּלוּ בְּדִין." (יעקב 5:12). בעת חולי וצרה הכתובים מפנים לתפילה קהילתית ולדאגה מעשית. "הֲחוֹלֶה בָכֶם? יִקְרָא לִזְקֵנֵי הַקְּהִלָּה וְיִתְפַּלְּלוּ עָלָיו, וְיִמְשְׁחוּהוּ בַּשֶּׁמֶן בְּשֵׁם הָאָדוֹן. וּתְפִלַּת הָאֱמוּנָה תּוֹשִׁיעַ אֶת הֶחָלֶה." (יעקב 5:14–15). ולתועים יש תקווה. "אַחַי, אִם יִתְעֶה אִישׁ מִכֶּם מִן הָאֱמֶת וְיַשִּׁיב אֹתוֹ מִישֶׁהוּ – יֵדַע כִּי הַמֵּשִׁיב חוֹטֵא מִדַּרְכּוֹ הַמְטֻעָה יוֹשִׁיעַ נַפְשׁוֹ מִמָּוֶת וְיְכַסֶּה עַל רֹב עֲוֹנוֹת." (יעקב 5:19–20).
כל הקריאות הללו נאספות להזמנה אחת חיה. להישאר באדון, לשמור ולעשות את דברו, לאהוב זה את זה ולבחור באווירת אמונה, סבלנות ותפילה. כך צומח הפרי האמיתי, נעים לאלוהים ומחיה בני אדם. עת להביא פרי היום.
רועה אורן לב ארי