דם השה: משמעות הפסח בברית החדשה
חג הפסח — מן החשובים והעמוקים שבחגי ישראל, יסוד בזיכרון ההיסטורי ובחיים הרוחניים של העם היהודי. אך למאמינים בישוע המשיח, חג זה מקבל משמעות נוספת, עמוקה עוד יותר. לא רק זכר ליציאת מצרים, אלא עדות חיה לאלוהים הגואל, הפודה, הקורא לעמו אל תוך ברית נצחית. זהו מועד שבו ההבטחה הקדומה פוגשת את הגשמתה, שבו הצל פונה מקום למציאות — בדמות שׂה האלהים.
סיפור יציאת מצרים הוא לִבּו של חג הפסח. עם שהיה נתון לשעבוד במשך מאות שנים נגאל "בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה". אך הגאולה לא באה בחינם — היא נחתמה בדם. "וְלָקְחוּ מִן־הַדָּם וְנָתְנוּ עַל־שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת וְעַל־הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם" (שמות י״ב:ז׳). הדם היה האות, ההבחנה בין חיים למוות. "וְרָאִיתִי אֶת־הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם" (שמות י״ב:י״ג).
למאמינים במשיח, אין מדובר רק בזיכרון עתיק או בטקס סמלי. זהו אות נבואי לגאולה עליונה בהרבה — לצליבה. "כִּי־הַמָּשִׁיחַ, שְׂה־פִּסְחֵנוּ, נִשְׁחַט בַּעֲדֵנוּ" (הראשונה אל הקורינתים ה׳:ז׳). דמו אינו משל — אלא מציאות. זו אינה מסורת בלבד — אלא האמת עצמה. ישוע, השׂה התמים, הוקרב למען אנו נחיה — לא רק עכשיו, אלא לנצח.
פסח איננו רק יציאה ממצרים — אלא קריאה לדרך חדשה. קריאה לצאת מן השעבוד לחטא, מן הפחד, מן הזהות המזויפת. אך החירות בעיני אלוהים איננה מטרה, אלא תחילתה של שליחות. בני ישראל לא רק שוחררו, אלא נקראו לעבוד את ה׳, לעבוד אותו בלב שלם. וכך גם אנחנו — נגאלנו לא רק "ממשהו", אלא "אל משהו": לחיים של קודש, של ייעוד, של נאמנות לברית החדשה.
"אִם־הַבֵּן יְשַׁחְרֵר אֶתְכֶם, בָּאֱמֶת תִּהְיוּ חֲפָשִׁים" (יוחנן ח׳:ל״ו). חירות זו איננה מושג תיאולוגי — היא שינוי עמוק בחיים. ישוע לא רק סולח — הוא מוביל. הוא מוציא אותנו ממצרים הרוחנית ומוליך אותנו לארץ ההבטחה — אל החיים בשלמותם, אל הבגרות הרוחנית, אל הברית הנחרתת לא על לוחות אבן, אלא בלב.
הסעודה האחרונה, שנחוגה בליל הפסח, לא הייתה מקרה. ישוע לקח את הלחם ואמר: "זֶה גּוּפִי, הַנִּתָּן בַּעֲבוּרְכֶם", ואת הכוס: "הַכּוֹס הַזֹּאת הִיא הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה בְּדָמִי" (לוקס כ״ב:י״ט–כ׳). כך הוא גילה את משמעותו העמוקה של החג: לא רק זכר לגאולה מן העבר, אלא ביטוי של ברית חדשה ונצחית, החתומה בדם.
וכשם שבמצרים נדרש ניקיון — כך גם עתה. סילוק החמץ מן הבית הוא סמל למציאות עמוקה יותר. החמץ מייצג את הגאווה, את החטא, את הצביעות — את האדם הישן. השליח שאול קורא לנו: "חַגּוּ לֹא בַּחָמֵץ הַיָּשָׁן… כִּי־הַמָּשִׁיחַ, שְׂה־פִּסְחֵנוּ, נִשְׁחַט בַּעֲדֵנוּ" (הראשונה אל הקורינתים ה׳:ז׳–ח׳).
לכל אחד מאיתנו יש את מצרים שלו. בין אם פנימית ובין אם חיצונית — כולנו יודעים מהו שעבוד. כוחות שלא נוכל להם לבד, פחדים שלא נותנים לנו מנוח. אך מסר הפסח נשאר כשהיה: "וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם" (שמות ג׳:ח׳). ודמו של השׂה לא איבד מכוחו. זוהי לא דת — זו מציאות חיה.
פסח איננו רק תאריך — הוא תזכורת נוקבת לכך ש־ישועה איננה רעיון, אלא אישיות. איננו חוגגים רק יציאה — אלא פגישה עם המוציא. איננו רק זוכרים אירוע היסטורי — אלא נכנסים לברית פעילה ומתחדשת. השׂה נִשׁחט. הדם נשפך. והמוות ממשיך לעבור — היכן שהדם נמצא.
הבה לא נסתפק בזיכרון — אלא נחיה את ההתגלות. שהדם לא יישאר על משקופים עתיקים, אלא יהיה חתום על הלבבות. ושנשובתנו לא תהיה מסורת — אלא מסירות. כי הוא לא הוציא אותנו רק כדי שנעזוב — אלא כדי שנלך אחריו.