חסד וקציר
שדות החיטה הזהובים של ישראל אינם רק סמל לקציר — הם משקפים מציאות רוחנית עמוקה שנוגעת בלבבותינו. הכתוב אומר: "הַקָּצִיר רַב וְהַפֹּעֲלִים מְעַטִּים" (מתי ט׳ 37). לכן נקראנו להתפלל לאדון הקציר, שיפקוד פועלים לשדהו. אנו חיים בעונה מיוחדת — זמן חג השבועות, אחד המועדים שקבע ה׳. זהו חג מתן תורה, חג הביכורים והקציר, והוא פותח את הדרך לארץ ההבטחה ומזכיר לנו את חסדו המתמשך של אלוהים.
שבועות הוא זמן שבו אנו חווים את קרבת ה׳ באופן מיוחד. כפי שכתוב: "כִּי שָׁמְעָה בִּשְׂדֵה מוֹאָב כִּי פָקַד יְהוָה אֶת־עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם" (רות א׳ 6). גם בימינו אנו רואים כיצד ה׳ שוב פוקד את עמו ומספק להם לחם — לא רק גשמי, אלא גם רוחני. "לֹא עַל־הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל־כָּל־מוֹצָא פִי יְהוָה יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח׳ 3) — דבר זה הוא הנותן לנו כוח להמשיך בדרך, גם כאשר אנו מהלכים במדבר החיים ובין אתגרי היום.
סיפורה של רות הוא מראה עמוקה למערכת היחסים שבין ישראל והקהילה. רות עוזבת את ארצה ואת עמה כדי לדבוק בנעמי, ואומרת: "כִּי אֶל־אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין. עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי" (רות א׳ 16). אין זו סתם החלטה רגשית — זו פעולה נבואית של מסירות ושל זהות חדשה. רות מייצגת את הקהילה שנולדה מן הרוח, הנמשכת אל אלוהי ישראל ונכנסת אל מלוא ייעודה דרך חיבור מחודש אל שורשיה העבריים.
הקהילה אינה יכולה להיכנס אל מלוא ייעודה מבלי שתחדש את יחסיה עם ישראל. תיאולוגיית ההחלפה, הטוענת כי הקהילה תפסה את מקומו של ישראל, סותרת את כתבי הקודש. אלוהים לא זנח את עמו; הוא שמר שארית — אז וגם היום. ישראל והקהילה נועדו לפעול יחדיו בתוך תכנית הגאולה, באחדות ובשיתוף פעולה אלוהי.
כאשר רות ליקטה בשדה בועז, היא לא ידעה שכל השדה עתיד להיות שלה. זהו דימוי עוצמתי עבור כל אחד מאיתנו. פעמים רבות אנו מסתפקים בפירורים רוחניים, מבלי להבין שה׳ כבר העניק לנו את כל השדה. אנו יורשי אלוהים ושותפים לירושת המשיח ישוע. כל השדה שייך לנו. האדון השלים את מלאכתו, ודרך הצליבה העניק לנו לא רק סליחה, אלא גם רפואה, שיקום, שחרור מקללות וירושה רוחנית שלמה.
בועז, שהיה לגואל רות, מהווה דמות מוקדמת של המשיח. כשם שבועז לא רק פדה את רות אלא גם השיב לה את החיים בשפע, כך גם ישוע לא רק כיפר על חטאינו אלא גם החזיר אותנו למלוא החיים. הכתובים אומרים: "הַמָּשִׁיחַ פָּדָנוּ מִקִּלְלַת הַתּוֹרָה בְּהִהָיוֹתוֹ קְלָלָה תַּחְתֵּינוּ" (אל הגלטים ג׳ 13), "אֶת־אֲשֶׁר לֹא־יָדַע חֵטְא עָשָׂה לְמַעֲנֵנוּ לְחַטָּאת, לְמַעַן נִהְיֶה אֲנַחְנוּ צִדְקַת אֱלֹהִים בּוֹ" (השנייה אל הקורינתים ה׳ 21), ו־"כִּי אַתֶּם יֹדְעִים אֶת־חֶסֶד אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ שֶׁהוּא עָשִׁיר הָיָה, וְהָיָה לְעָנִי בִּשְׁבִילְכֶם, לְמַעַן תַּעֲשְׁרוּ בַּעֲנִיּוּתוֹ" (השנייה אל הקורינתים ח׳ 9). אלה אינם עקרונות תיאורטיים, אלא מציאות רוחנית חיה שעלינו לחיותה יום יום.
שבועות מזכיר לנו גם את ירידת רוח הקודש ותחילתו של עידן חדש — עידן של קציר ושל עדות. ישוע אמר: "אֲבָל תִּקְחוּ גְבוּרָה בְּבוֹא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ עֲלֵיכֶם, וִהְיִיתֶם לִי עֵדִים בִּירוּשָׁלַיִם וּבְכָל־יְהוּדָה וְשֹׁמְרוֹן וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ" (מעשי השליחים א׳ 8). הקריאה הזו לא פגה — האדון עדיין מחפש את אלו שיאמרו: "הנני, שלחני."
הקציר מוכן, וכל אחד מאיתנו נקרא להיות פועל בשדה הזה. מי ייתן ונפקח את עינינו לראות את החסד שבו כבר אנחנו עומדים. מי ייתן ולבבנו יקבל את מלוא הברכה שניתנה לנו במשיח. יהי רצון שחסד ה׳ ירבה עלינו, ושהקציר יהיה רב — בשם ישוע, אָמֵן.
הרועה אורן לב ארי