אל תאבד את המוקד: כיצד לחזור לקריאת אלוהים ולשמחת השירות
יש רגעים שבהם המאמין מביט לאחור ושואל בשקט: איפה האש שהייתה לי בתחילה? בעבר כל מה שנגע באלוהים נחווה כזכות וככבוד: להתפלל בעד מישהו, לפתוח את הבית לקבוצה, לשרת בקהילה, לעזור אפילו בדבר הפשוט ביותר. אך עם השנים הדאגות, העייפות, האכזבות והפצעים הפנימיים מזיזים לאט לאט את המבט שלנו. מבלי שנשים לב, אנחנו מתחילים להביט לא אל ה׳ ולא אל האנשים, אלא קודם כול אל עצמנו. כך מאבדים את המוקד הרוחני.
הכתובים מציבים לפנינו דמות עוצמתית – אברהם. בן תשעים ותשע, חום היום כבד, והוא זה עתה עבר את כאב המילה. באופן טבעי זה הזמן לסגור את האוהל, לשכב בצל ולא לראות אף אחד. ובכל זאת אברהם יושב בפתח האוהל, עיניו אל הדרך, מצפה לעוברים ושבים כדי שיוכל לשרת אותם. פצעיו עדיין טריים, גופו חלש, אך לבו פתוח. מטרתו איננה לרחם על עצמו, אלא להיות רגיש לרצונו של אלוהים לברך אחרים. והברית החדשה מזכירה לנו כי העיקר איננו בסימן החיצוני עצמו, אלא בכיוון הלב: "כִּי בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ לֹא הַמִּילָה מַשְׁמָעָה דָּבָר וְלֹא הָעָרְלָה, כִּי אִם הָאֱמוּנָה הַפּוֹעֶלֶת בְּאַהֲבָה" (גַּלָתִים ה׳ 6). אלוהים מחפש לא את החותם החיצוני, אלא את הלב המוכן לשרת.
באור הברית החדשה, המילה הופכת לתמונה של לב הנותן לאלוהים לכרות מתוכו את המיותר, לעשות אותו רך ורגיש למה שחשוב בעיני ה׳. כל עוד האדם אינו מרשה לאדון למול את לבו, הוא נשאר גס, מרוכז בעצמו ופחות רגיש לכאבם של אחרים. אברהם, לאחר שצעד בדרך הציות, נעשה רגיש במיוחד לאנשים סביבו: הוא מבחין בשלושה אנשים, רץ לקראתם, משתחווה, מציע מים, צל ולחם, מביא את המיטב מעדרו. כך נוהג אדם שלבו מכוון אל תדר אהבתו של אלוהים.
מנגד, לא אחת אפשר לראות בתוכנו תהליך הפוך. בראשית הדרך עם האדון רצינו לעשות כל דבר למענו: לעזור בשירות, לתמוך בקהילה, להתקשר למי שנמצא בצרה, להזמין חבר למפגש. עם הזמן רבים מאבדים את הנכונות הפשוטה הזו. קולות אחרים מתחילים להישמע בלב: "ומי ידאג לי? למה שאני שוב אוותר על הזמן שלי? למה אף אחד לא משרת אותי?". כך, צעד אחר צעד, המבט שלנו זז מן האדון ומן היעד שלו ומתכנס אל עצמנו. ברגע שהאדם מפסיק לשים את עצמו במרכז, אלוהים מחזיר לו את השמחה ואת תחושת המשמעות; אבל כאשר הכול סובב סביב הרגשות שלי – המוקד מיטשטש, והשמחה דועכת לאט ובהיחבא.
הכתובים מזהירים אותנו שהזנחת השירות לאלוהים ולאנשים פוגעת קודם כול בנו. ה׳ אומר לעמו: "וַעֲבַדְתֶּם אֵת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ, וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ" (שְׁמוֹת כ״ג 25). אין כאן קריאה לעבודת חובה מכנית, אלא לתפיסת חיים שבה השירות הוא אורח חיים וכיוון הלב. כאשר אנו משרתים את האדון דרך שירות לבני אדם, אלוהים נכנס לדקויות היומיום שלנו: הוא מברך את לחמנו ומימינו, דואג לבריאותנו ושומר עלינו מן האויב. השטן שונא את האדם, משום שבנו משתקף צלם אלוהים; אבל ה׳ עצמו מבטיח לעמוד לצד מי שבוחר לשרת אותו.
כדאי לשים לב לעוד נקודה: הקריאה מופנית בלשון רבים. לא מדובר רק ברוחניות אישית, אלא גם בקריאה משותפת, קהילתית, לשירות. אנחנו נקראים לבנות יחד את בית אלוהים, לעודד ולהתחזק איש ברעהו. מתוך שירות כזה אלוהים שומר על בתינו, נוגע בילדינו וממלא את ימינו בתוכן. המוקד הנכון של המאמין הוא לאהוב את ה׳ ולשרת אנשים, ולא להסתובב שוב ושוב סביב עולמו הפנימי והתחושות שלו בלבד. אדם שעסוק בדבר ה׳ הרבה פחות נוטה לשקוע במחשבות אפלות, בייאוש ובשקיעה עצמית, כי לבו מעורב במשהו גדול בהרבה מן הבעיות הפרטיות שלו.
מה מונע מאתנו לחיות כך? פעמים רבות – גאווה ומרכזיות עצמית. המשורר אומר: "כִּי רָם יְהוָה וְשָׁפָל יִרְאֶה, וְגָבֹהַּ מִמֶּרְחָק יֵדָע" (תְּהִלִּים קל״ח 6). גאווה איננה רק מילים מתנשאות; זו עמדה פנימית שבה כל תשומת הלב מופנית פנימה: הדעות שלי, ההרגשות שלי, העלבונות שלי, ההישגים שלי. האדם חי במסלול סגור סביב ה"אני". והכתובים ברורים: ה׳ יודע את הגאה ממרחק ואיננו מקרב אותו. כל עוד העצמי שלי הוא מרכז היקום, אינני יכול לשמוע בבהירות את קול ה׳ או להבין את דרכיו.
כאשר אנו חוזרים אל אברהם, אנו רואים גישה אחרת. הוא גדול בתוכניתו של אלוהים, שמו מוכר בכל העולם, אך ברגע הזה הוא מתנהג כעבד פשוט. הוא רץ לקראת האורחים, מסדר להם צל תחת העץ, מביא מים לרחיצת רגליהם, נותן להם לחם ומכין עגל משובח. בסיפור הזה יש רמזים ברורים אל המשיח: העץ מזכיר את עץ הצלב, הלחם – את דבר ה׳ ואת לחם החיים, השה – את קרבן ישוע. אך במרכז עומד הלב של אברהם. בתגובה לשירותו הוא שומע הבטחה בלתי ייאמנת: לו ולשרה ייוולד בן, למרות גילם המתקדם. שרה צוחקת בלבה, מתקשה להאמין שתלד בזקנתה, אך ה׳ פונה אל אברהם ברוך, מבלי לשבור את האמון ביניהם, ושואל: "הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה דָּבָר?" (בְּרֵאשִׁית י״ח 14). אלוהים איננו זורע ריב בין איש לאשתו ואיננו משחק על חולשותינו; הוא מרומם את מבטו של אברהם מעל הנראה לעין ומזכיר לו שאין דבר נפלא מדי עבורו.
מכאן עולה שאלה חדה ופשוטה: באיזה אלוהים אני מאמין? באל "חלש" ומוגבל, דמות דתית מטושטשת שמתקשה להתמודד אפילו עם חיי היום יום שלי, או בבורא השמים והארץ, המחזיק את הנראה ואת הבלתי נראה ואת הנצח בכפו? אלוהים שנגלה לאברהם הוא עליון, שלעומתו אין דבר בלתי אפשרי. הוא יכול לעשות ניסים במשפחה שלנו, בבריאות, בשירות, בארץ שלנו. אך כדי לראות זאת, המבט שלנו צריך להיות מופנה אליו, ולא אל הפחדים והחישובים שלנו בלבד.
הניגוד עם לוט מבהיר מה קורה כאשר אדם מאבד את המוקד הנכון. מריבה פורצת בין רועי אברהם לבין רועי לוט. אברהם, כאיש אלוהים, מחפש שלום ולא ניצחון בוויכוח; הוא נותן ללוט לבחור ראשון לאן ילך. לוט בוחר במה שנראה מושך: כיכר הירדן, סדום ועמורה. הוא מסתכל בעיני הבשר, לא בעיני הרוח. בהדרגה הוא שוקע בעיר שבה הרע נהיה נורמלי. משפחתו נסחפת באווירה של המקום, וכאשר בא המשפט, התוצאות קשות: אשת לוט מביטה לאחור והופכת לנציב מלח, בנותיו מקבלות החלטות נוראיות מתוך תחושה שהעולם חרב. זו תמונה כואבת של אדם שבצעדיו הקטנים התרחק ממוקד אלוהים וכמעט איבד הכול.
אנחנו חיים בדור שלא פעם מזכיר את סדום. העולם מלא שנאה, מלחמות, מאבקי כוח וכסף. אנשים מתחלקים למחנות, מבזים ומסיתים אלה נגד אלה בגלל דעות פוליטיות, לאום או אמונה. אבל עם אלוהים נקרא ללכת בדרך אחרת: לאהוב את הקרובים והרחוקים, את הימין ואת השמאל, את היהודים ואת הגויים, את הערבים ואת כל מי שה׳ מציב לידנו, מבלי לקרוא לרע "טוב" ומבלי להצדיק עוולה. גם אם החברה סביבנו חיה לפי חוקי סדום, המאמין שומר על המוקד שלו – על קדושת אלוהים ועל אהבתו לבני אדם, ולא על שנאה ופירוד.
אברהם, ששמר על המוקד הנכון, נעשה לאדם שאיתו אלוהים משתף את תוכניותיו. לפני משפט סדום אומר ה׳ שלא יסתיר מאברהם את אשר הוא עושה. אברהם עומד בפרץ, מפגיע בעד העיר, מבקש רחמים בעבור חמישים, ארבעים, שלושים, עשרים, עשרה צדיקים. כאן נולדת דמותו של אדם שלא רק משרת בביתו, אלא נושא לפני אלוהים את גורלם של עמים ושל ערים שלמות. מי שמוקדו נכון רואה מעבר לגבולות משפחתו וצרכיו; הוא מתפלל בעד העם, בעד הארץ, בעד הסובבים אותו, גם כאשר הם רחוקים מן האדון.
הברית החדשה מובילה אותנו לאותה מסקנה, כאשר היא מדברת על מוקד רוחני כעל מבט קבוע אל ישוע. מחבר האיגרת אל העברים כותב: "לָכֵן גַּם אֲנַחְנוּ, הוֹאִיל וְסָבִיב לָנוּ כָּזֹאת עֲנַן עֵדִים, נַשְׁלִיךְ מֵעָלֵינוּ כָּל מַשָּׂא וְאֶת הַחֵטְא הַדָּבֵק בָּנוּ מְאֹד, וּבְסַבְלָנוּ נָרוּץ אֶת הַמֵּירוֹץ הַעֲמוּד לְפָנֵינוּ, בְּהַבִּיטֵנוּ אֶל יֵשׁוּעַ מְחַבֵּר וּמַשְׁלִים הָאֱמוּנָה, אֲשֶׁר תַּחַת הַשִּׂמְחָה הַמֻּנַּחַת לְפָנָיו סָבַל אֶת הַצָּלֵב, וּבָז לַקָּלוֹן וְיָשַׁב לִימִין כִּסֵּא אֱלֹהִים. הִתְבּוֹנְנוּ נָא בּוֹ אֲשֶׁר סָבַל מֵאִתּוֹ עַצְמוֹ כָּזֹאת הִתְנַגְּדוּת הַחוֹטְאִים, לְמַעַן לֹא תִּיעָפוּ וְלֹא תִּתְעַיְּפוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם" (עִבְרִים י״ב 1-3). סוד העמידה איננו להיות חזקים יותר מאחרים, אלא ללמוד להביט אל מה שהוא הביט, ולאהוב את מה שהוא אוהב.
רבים מאתנו התחילו את הדרך עם התלהבות ואהבה, אך בדרך התעייפנו, נעלבנו, התאכזבנו או התבלבלנו. באיזשהו שלב המבט שלנו התמקד יותר בעצמנו מאשר באדון. ובכל זאת הבשורה הטובה היא שאלוהים הוא אלוהי התחלות חדשות. גם אם איבדת את הכיוון, קיבלת החלטות שגויות וחטאת; גם אם אתה יודע שהיום אתה הולך בדרך לא נכונה – זה עדיין לא הסוף. הוא קורא לעצור, להרים את העיניים, להודות בצורך ולבקש את עזרתו. הוא ארך אפים, רב חסד ויכול להחזיר צלילות ושמחה. גם אם איבדת את המוקד וסטית מן הדרך, אלוהים עדיין קורא לך לחזור אליו, לעלות שוב אל ההר שלו ולמצוא מחדש את המבט ואת הקריאה שהוא יעד לחייך.
מי ייתן ורוח הקודש יעזור לכל אחד מאתנו להביט ביושר אל הלב: על מה המוקד שלנו היום? על העלבונות, הפחדים והחולשות שלנו, או על ה׳ הקורא לנו לשרתו ולשרת את האנשים שסביבנו? כאשר אנחנו לומדים מחדש להביט אליו, כפי שהביט אברהם, ולשרת כפי שהוא שירת, ימינו מתמלאים לא בריקנות ובמרדף מתיש, אלא במשמעות, בשמחה ובקרבת אלוהים. ובדרך המוקד המחודש הזו אנחנו מוצאים שוב את האהבה הראשונה ואת שמחת השירות לאדון שמעולם לא הסיר את מבטו מאתנו.
רועה אורן לב ארי