מאמונה לאמונה: לכוון את הלב לדבר אלוהים
אפשר לשמוע דרשות במשך שנים, להכיר את הבטחות הכתובים, ובכל זאת לגלות יום אחד שהן כמעט אינן נוגעות עוד בלב. המילים מובנות, אך בפנים אין מענה. אדם מגיע לאספת הקהילה, פותח את כתבי הקודש, משתדל להתפלל, ומחשבותיו נתונות לעבודה, לדאגות ולעניינים שנותרו ללא פתרון. הוא עייף. קשה לו לצפות לטוב. על מצב כזה בדיוק מסופר בספר שמות, כאשר משה מביא לבני ישראל את בשורת השחרור.
אלוהים אומר ששמע את נאקת עמו וזכר את בריתו עם אברהם, יצחק ויעקב. הוא מבטיח להוציא את בני ישראל מעבדות, לקחת אותם לו לעם ולהביאם אל הארץ שנשבע לתת לאבותיהם. אלא שתגובתם שונה בתכלית מן המצופה: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל־מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו:ט). משה מדבר על גאולה, ולהם אין כוח אפילו להקשיב לדבריו.
הביטוי "קוצר רוח" מתאר כאן מצוקה ותשישות פנימית, כאילו אין באדם די נשימה לשאת עוד דבר. העבודה הקשה והשעבוד הממושך דיכאו את רוחם עד שגם הבטחת החירות לא מצאה בליבם מקום. אפשר להמחיש זאת באמצעות דימוי מחיי היום־יום: מקלט רדיו שמשהו במגעים שלו השתבש. השידור נמשך, אך הקול אינו נקלט כראוי. כך אפשר להבין את הקושי המתואר כאן: אלוהים פונה אל האדם, אך העומס המוטל עליו אינו מניח לו לקלוט את הדברים.
כך קורה גם לנו. הדאגות ממלאות את מחשבותינו עוד בטרם התעוררנו לגמרי, ואינן מרפות עד שעות הלילה המאוחרות. אפילו בשעת התפילה אנחנו ממשיכים לנהל בראש שיחות, לחשב הוצאות ולהרהר בפגיעות שספגנו. במצב כזה קל להסיק שאלוהים שותק. אבל תחילה ראוי שנשאל את עצמנו: האם אני פנוי כעת להקשיב? כאשר המקלט אינו מכוון לתדר הנכון, אין פירוש הדבר שעוצמת השידור נחלשה. צריך לברר מה מפריע לקליטה.
לפני שנצפה לשינוי בנסיבות חיינו, עלינו לאפשר לאדון לחדש בנו את היכולת לשמוע אותו. אין בכך הזמנה להאשים את עצמנו על עייפותנו. אלוהים ראה את כובד השעבוד במצרים ובא לשחרר את עמו. גם ישוע פונה אל היגעים ומזמין אותם אליו: "פְּנוּ אֵלַי כָּל־הָעֲמֵלִים וְהַטְּעוּנִים וַאֲנִי אָנִיחַ לָכֶם" (מתי יא:כח). אפשר לבוא אליו כפי שאנחנו: חרדים, מרוקנים, מאוכזבים, מתקשים לאסוף את מחשבותינו. אין צורך להתגבר תחילה על הכול בכוחות עצמנו ורק אז לפנות אליו.
כיפא השליח כותב: "הַשְׁלִיכוּ עָלָיו אֶת כָּל דַּאֲגַתְכֶם, כִּי הוּא דּוֹאֵג לָכֶם" (הראשונה לכיפא ה:ז). לעיתים אנחנו מכירים היטב את הפסוק הזה, ובכל זאת מוסיפים להיאחז בכל דאגה, כאילו בלעדי הדאגה המתמדת שלנו הכול יתמוטט. את הביטחון בדאגתו של אלוהים לומדים בתוך החיים עצמם. לשם כך נתן לנו האדון את התפילה, את הכתובים, את ההלל ואת השותפות עם אחינו ואחיותינו לאמונה. לפעמים שיחה כנה עם מאמין אחר עוזרת לנו להבחין כמה העמסנו על עצמנו, ובאילו תחומים חדלנו להישען על אלוהים.
את המקלט הפנימי יש לכוון לדבר אלוהים. "אִם־כֵּן הָאֱמוּנָה בָאָה מִתּוֹךְ הַשְּׁמוּעָה וְהַשְּׁמוּעָה עַל־יְדֵי דְבַר־הַמָּשִׁיחַ" (אל הרומים י:יז). משה לא בא אל בני ישראל עם השערות משלו. הוא מסר להם את אשר הפקיד בידיו האדון. גם אנחנו פותחים את הכתובים, קוראים בהם בקהילה ובבית והוגים בהם יחד, כדי שאמונתנו תישען על יסוד איתן. בתוך כך חשוב שנאפשר לדבר אלוהים גם לתקן אותנו. אם נקבל רק את הנעים לאוזנינו ונסוג בכל פעם שהכתוב נוגע בהשקפותינו או בהתנהגותנו, דברים רבים יישארו ללא תיקון.
שאול מסביר: "כָּל הַכָּתוּב נִכְתַּב בְּרוּחַ אֱלֹהִים, וּמוֹעִיל הוּא לְהוֹרָאָה, לְתוֹכֵחָה, לְתִקּוּן, לְחִנּוּךְ בְּמַעְגְּלֵי צֶדֶק, לְמַעַן יִהְיֶה אִישׁ הָאֱלֹהִים מֻשְׁלָם, וּמֻכְשָׁר לְכָל מַעֲשֶׂה טוֹב" (השנייה אל טימותיאוס ג:טז-יז). ראוי לתת את הדעת למילה "תיקון". לפעמים אנחנו מבקשים מאלוהים לפתוח בפנינו אפשרויות חדשות, ובו בזמן דבקים בהרגלים שאינם מאפשרים לנו לנהוג בנאמנות אפילו במה שכבר הופקד בידינו. האדון נוגע בדברים האלה מתוך אהבה. הוא מראה לנו היכן הפחד מכתיב את החלטותינו, היכן העלבון גובר על הקשב להדרכתו, והיכן דעתנו נעשתה חשובה בעינינו יותר מן הכתובים. לא תמיד קל לקבל את התיקון הזה, אך דווקא הוא מכשיר אותנו להמשך הדרך.
בהבטחה שנמסרה באמצעות משה יש סדר בעל משמעות: האדון יוציא את העם מעבדות ויביא אותו אל הארץ המובטחת. הוא מקבל עליו את הדאגה לדרך כולה. ואולם, מי שיצאו לחירות יצטרכו ללמוד לחיות אחרת. במצרים הורגלו לשעבוד, ללחץ ולפחד. כעת אלוהים קורא להם לחיות כעם בריתו. הדבר מחייב שינוי בחשיבה, בדיבור ובמעשים. אי אפשר להוסיף לחיות על פי ההרגלים הישנים ולצפות שעצם הכניסה לארץ חדשה תתקן הכול.
המדבר חשף עד כמה העמיק חוסר האמונה בלב העם. בני ישראל ראו את מעשי אלוהים, אך לנוכח הקושי הבא שבו והתלוננו. יהושע וכלב הוסיפו לבטוח באדון בשעה שהאחרים נכנעו לפחד. לימים, לפני כיבוש הארץ, ציווה אלוהים על יהושע למול את בני ישראל. הדור החדש נדרש לזכור למי הוא שייך ולחיות בברית עימו. מכאן עולה שאלה נוקבת גם עבורנו: מה אנחנו נושאים איתנו אל התקופה הבאה בחיינו? נכונות לבטוח באלוהים, או הרגל להסביר מראש מדוע דבר לא יצליח?
לעיתים אפילו הרקע הדתי שלנו נעשה למכשול. אדם מתרגל לחשוב על אלוהים בדרך מסוימת, עד שהוא חדל לבחון את מסקנותיו לאור הכתובים. כל קריאה להעמיק את הביטחון באדון נתקלת בטענה: תמיד חשבנו אחרת. אבל ההליכה עם אלוהים מחייבת נכונות ללמוד. אברהם שמע את הקריאה לעזוב את סביבתו המוכרת ויצא אל המקום שאליו הוליך אותו אלוהים: "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהוָה" (בראשית יב:ד). הוא השיב במעשה על מה ששמע. כך באה אמונתו לידי ביטוי בהמשך דרכו.
רגע דומה מתואר על שפת הכינרת. הדייגים עמלו כל הלילה ולא העלו דבר. כעת הם שטפו את הרשתות. יום העבודה הסתיים באכזבה, והגיעה העת לנוח. ישוע נכנס לסירתו של שמעון ולימד מתוכה את העם. שמעון היה שם, ובתוך עייפותו ועיסוקיו הרגילים נשמע דבר אלוהים. לאחר מכן פנה האדון אליו אישית: "הַעֲבֵר אֶל־עֹמֶק הַיָּם וְהוֹרִידוּ אֶת־מִכְמְרוֹתֵיכֶם לָצוּד" (לוקס ה:ד).
ניזכר בבני ישראל, שלא יכלו לשמוע אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה. גם שמעון היה עייף. גם ניסיונו האחרון לא הותיר מקום רב לתקווה. אלא שכאן נשמעת תשובה אחרת: "מוֹרֶה כָּל־הַלַּיְלָה יָגַעְנוּ וְלֹא אָחַזְנוּ מְאוּמָה אַךְ עַל־פִּיךָ אוֹרִיד אֶת־הַמִּכְמֹרֶת" (לוקס ה:ה). אם נשוב לדימוי המקלט, המגע שב לפעול והקול נקלט. שמעון שמע את הדברים שהופנו אליו ואפשר להם להשפיע על החלטתו.
כדי להתקדם באמונה אין צורך להתכחש למציאות הקשה. צריך להקשיב למה שהאדון אומר בתוכה. כיפא דיבר בגלוי על הכישלון. הרשתות היו ריקות, והכוחות כבר הושקעו. אבל הוא לא עצר שם. דברי ישוע היו בעיניו סיבה מספקת לצאת שוב אל המים. גם אנחנו רשאים לדבר עם אלוהים בכנות על מצבנו. השאלה היא אם לאחר מכן נהיה מוכנים להקשיב לו, או שנראה בניסיון העבר תשובה סופית לכל אפשרות העומדת לפנינו.
הדייגים עצמם נדרשו להרחיק מן החוף ולהוריד את הרשתות. האדון נתן את ההוראה, והם נדרשו לקיים אותה. לפעמים אנחנו מצפים שהאמונה תחסוך מאיתנו את הצורך להחליט ולפעול. אבל שמעון שב לעבודתו, ואברהם יצא לדרך. הציות דורש את השתתפותנו. כאשר ברור לנו למה האדון קורא אותנו, מגיעה השעה לעשות צעד, גם אם זיכרון הכישלון עדיין טרי.
הדברים נכונים גם לשירות למען אחרים. כאשר עלינו לנסוע אל אנשים, להתפלל בעדם ולעזור להם, עולות בהכרח שאלות מעשיות: מניין יבואו האמצעים? כיצד נמצא זמן? האם יעמדו לנו כוחותינו? אנחנו לומדים לבטוח בכך שאלוהים יספק את הדרוש למלאכה שאליה הוא קורא אותנו. אני זוכר כיצד רועה קהילה מלטביה סיפר לי על צעיר שהתפללנו בעדו. לדבריו, אותו צעיר השתחרר מתלות באלכוהול ובסיגריות. למען שינויים כאלה בחיי אנשים אנחנו יוצאים לדרך. הם מזכירים לנו לשם מה ניתנים הכוחות, האמצעים וההזדמנויות הנפתחות בפנינו.
ציותם של הדייגים הניב תוצאה שלא הצליחו להשיג בכל שעות הלילה: "וַיַּעֲשׂוּ־כֵן וַיִּלְכְּדוּ דָגִים הַרְבֵּה מְאֹד וַתִּקָּרַע מִכְמַרְתָּם" (לוקס ה:ו). הם נאלצו להזעיק לעזרה את חבריהם שבסירה האחרת. ברכת אלוהים חייבה עבודה משותפת. יש כאן לקח חשוב לחיי הקהילה. עלינו ללמוד לשמוח במה שהאדון עושה בחייו של אדם אחר ולהיחלץ לעזרתו כאשר מתרבה המלאכה המוטלת עליו. ברכתו של האחד עשויה להיות לברכתם של רבים, כאשר אנחנו מוכנים לשרת יחד.
אבל כיפא ראה במה שהתרחש הרבה מעבר לשלל דגים מוצלח. הוא נפל לרגלי ישוע ואמר: "אֲדֹנִי צֵא־נָא מֵעָלַי כִּי־אִישׁ חוֹטֵא אָנֹכִי" (לוקס ה:ח). גבורתו וטובו של אלוהים נגעו במצפונו. חשוב לזכור זאת כשאנחנו מצפים להתעוררות רוחנית. בני אדם זקוקים לפיוס עם אלוהים, לתשובה ולשחרור מאורח חייהם הקודם. על כך אנחנו מתפללים כשאנחנו מבקשים מן האדון לפעול בירושלים ולהושיע את עם ישראל. אני זוכר מפגש תפילה משותף של קהילות ירושלים, שבו התברר כי הכמיהה שבליבי להתפלל לישועת בני אדם כבר הייתה גם על ליבם של משרתים אחרים. מפגשים כאלה מחזקים את נכונותנו לעמול יחד ולצפות למענה מאלוהים.
ישוע אמר לשמעון: "אַל־תִּירָא מֵעַתָּה צוֹד תָּצוּד אֲנָשִׁים" (לוקס ה:י). ובהמשך נאמר: "וַיּוֹלִיכוּ אֶת־הָאֳנִיּוֹת אֶל־הַיַּבָּשָׁה וַיַּעַזְבוּ אֶת־הַכֹּל וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו" (לוקס ה:יא). שלל הדגים לא היה סופה של הפרשה. בפני כיפא נפתחה שליחות שעתידה הייתה להקיף את חייו כולם. ברכת אלוהים נושאת עימה אחריות: עלינו להשתמש במה שקיבלנו מתוך נאמנות למי שנתן אותו.
משום כך יש להקשיב בכובד ראש לאזהרתו של ישוע: "בָּנַי מַה־קָּשֶׁה לַבֹּטְחִים עַל־חֵילָם לָבוֹא אֶל־מַלְכוּת הָאֱלֹהִים" (מרקוס י:כד). אפשר לבקש מן האדון שיספק את צורכינו, ובהדרגה להעביר את מבטחנו ממנו אל רכושנו ומעמדנו. האיש שבא אל ישוע ושאל על חיי עולם הלך ממנו עצוב כאשר שמע את הקריאה להיפרד מנכסיו וללכת אחריו. הסיפור הזה מחייב אותנו לבחון את ליבנו. האם אנחנו חופשיים להשתמש במה שיש לנו מתוך ציות לאלוהים? האם אנחנו נכונים לסייע לנזקקים? האם הקשר שלנו עם האדון נשמר גם כאשר הכול מתנהל כשורה?
כיפא הזכיר שהתלמידים עזבו הכול והלכו אחריו. ישוע השיב בהבטחת גמול, שבתוכה נכללו גם המילים "עִם־רְדִיפוֹת" (מרקוס י:ל). הוא אמר מראש שהדרך תהיה כרוכה בקשיים. הניסיונות אינם מבטלים את נאמנותו, והברכה אינה פוטרת אותנו מן הצורך לדבוק בו. משום כך, בכל מצב, עלינו לשוב אל ההוראה: "נַסּוּ אֶת עַצְמְכֶם אִם עוֹמְדִים אַתֶּם בָּאֱמוּנָה, בַּחֲנוּ אֶת עַצְמְכֶם" (השנייה אל הקורינתים יג:ה). האם איבדנו את הנכונות להקשיב? האם החרדה, הביטחון העצמי או העלבון תפסו את כל המקום בליבנו?
את הלב יש לשוב ולכוון לדבר אלוהים בהתמדה. שאול כותב: "הַשְׁגַּח עַל עַצְמְךָ וְשִׁית לִבְּךָ לַהוֹרָאָה. הַתְמֵד בָּזֶה, כִּי בַּעֲשׂוֹתְךָ כֵּן תּוֹשִׁיעַ גַּם אֶת עַצְמְךָ וְגַם אֶת הַשּׁוֹמְעִים אֵלֶיךָ" (הראשונה אל טימותיאוס ד:טז). אם משהו בקליטה הפנימית השתבש, אין צורך להשלים עם המצב. הביאו לאדון את דאגותיכם, שובו אל הכתובים, קבלו את התיקון הנחוץ ופנו לעזרתם של אחים ואחיות לאמונה. אלוהים פונה אלינו כדי שנוכל לבטוח בו ולהמשיך ללכת עימו. הלוואי שנשיב לדברו באותה נכונות שבה השיב כיפא: "אַךְ עַל־פִּיךָ אוֹרִיד אֶת־הַמִּכְמֹרֶת" (לוקס ה:ה).
רועה אורן לב ארי