ההחלטות שלך מעצבות את עתידך
חייו של אדם אינם מעוצבים רק בידי נסיבות שלא בחר בהן, אלא גם בידי ההחלטות שהוא מקבל. לעיתים נדמה לנו שבחירה אחת אינה יכולה לשנות דבר באופן מהותי. אפשר לדחות, לסגת, להיפגע, לעזוב, לוותר, ואחר כך – אם יהיה צורך – לחזור. אולם כתבי הקודש מראים שהחלטותינו נושאות עמן תוצאות. הן קובעות כיוון, מעצבות את האופי, ולעיתים השפעתן ניכרת הרבה מעבר לרגע שבו התקבלו.
במעשי השליחים 15:36-39 מתואר רגע מורכב ביחסים שבין שאול השליח ובר־נבא. שאול הציע לשוב ולבקר את האחים בערים שבהן בישרו קודם לכן, ואילו בר־נבא ביקש לקחת עמם את יוחנן המכונה מרקוס. שאול התנגד, משום שמרקוס עזב אותם בפמפוליה ולא המשיך עמם בעבודה. "וַיְהִי רִיב חָזָק עַד אֲשֶׁר נִפְרְדוּ אִישׁ מֵאָחִיו" (מעשי השליחים 15:39). אנשים ששירתו את אלוהים יחד ועברו דרך משמעותית זה לצד זה נפרדו בעקבות מחלוקת חריפה.
סיפורו של מרקוס חשוב במיוחד. בשלב מסוים הוא קיבל החלטה ששאול ראה בה כשל חמור דיו כדי שלא ירצה לצרפו שוב למסע. שירות דורש מסירות, נאמנות ונכונות להמשיך גם כאשר הדרך נעשית קשה. אולם סיפורו של מרקוס לא הסתיים בכישלונו הקודם. שנים לאחר מכן, לקראת סוף חייו, כתב שאול לטימותיאוס: "אֶת־מַרְקוֹס קַח וַהֲבִיאֵהוּ אִתָּךְ, כִּי מוֹעִיל הוּא לִי לַשֵּׁרוּת" (טימותיאוס ב׳ 4:11). מי שנחשב בעבר לשותף בלתי מהימן נעשה לאדם ששאול ראה בו נחוץ לשירות.
החלטה שגויה אינה חייבת להפוך לגזר דין לכל החיים. אפשר להכיר בטעות, לשנות כיוון ולהשיב את הנאמנות שאבדה. מן האופן שבו אנו פוגשים את מרקוס בהמשך עולה שהוא לא נשאר אותו אדם שהיה ברגע שבו נסוג מן הדרך. סיפורו מעניק תקווה לכל מי שיודע שבשלב כלשהו בחייו בחר שלא כראוי. חסדו של אלוהים אינו מוחק את העבר כאילו לא אירע דבר, אך הוא מסוגל לשנות את המשך הסיפור.
בסיפורם של שאול ובר־נבא עולה נושא נוסף, רציני לא פחות – פגיעה ומרירות. אין בכתובים בסיס לקבוע שבר־נבא היה טועה, בלתי נאמן או דחוי בעיני אלוהים. לוקס פשוט מספר על מחלוקת חריפה ועל כך שדרכיהם נפרדו. אולם גם עצם האירוע מלמד עד כמה עימות פנימי עלול להשפיע על האדם. פגיעה יכולה לצמצם את שדה הראייה שלנו, לגרום לנו לקבל החלטות מתוך כאב ולשנות מערכות יחסים שהיו בעבר חלק מעבודת אלוהים. לכן אסור לאפשר למרירות להפוך לכוח המנהל את חיינו.
לעיתים קרובות אנו שופטים החלטה רק על פי מה שמתרחש היום, בעוד שתוצאותיה מתגלות רק לאחר זמן רב. בשירות היה שלב שבו הייתה אמונה ברורה שיום אחד תקום קהילה באזור המרכז. היו אנשים שיכלו להיות חלק מן המלאכה הזאת, אך בשלב מסוים בחרו ללכת בדרך אחרת. אחרים המשיכו להגיע בנאמנות מפתח תקווה, לשרת ולהישאר מחויבים, אף שבאותו זמן עדיין היה קשה לראות לאן הדברים מובילים. עם הזמן, ההתמדה שלהם נעשתה חלק מן השירות שקם שם.
חשוב להבין את הדוגמה הזאת כראוי. אין משמעותה שמי שעזבו איבדו את אהבת אלוהים, את חסדו או כל עתיד אפשרי. אין לנו כל זכות לקבוע דבר כזה. עם זאת, יש הזדמנויות מסוימות הקשורות לזמן מסוים, למקום מסוים ולהחלטה מסוימת. כאשר אדם בוחר דרך אחרת, הנסיבות משתנות, אנשים אחרים נכנסים לתפקידים, וסיפור אחר מתחיל להיכתב. החסד מעניק לאדם עתיד גם לאחר טעות, אך החסד אינו מבטל באופן אוטומטי את כל תוצאות הבחירות שעשה בעבר.
בדיוק משום כך בגרות רוחנית אינה מתחילה מן האמונה "אני תמיד צודק", אלא מן היכולת לומר: "כאן טעיתי". לשם כך נדרש אומץ. אדם יכול להגן במשך שנים על החלטה שגויה רק מפני שקשה לו להודות בטעות. אך מדוע להמשיך בדרך שאינה נכונה רק כדי לא לאבד פנים? אם ההחלטה של אתמול הייתה שגויה, אפשר לקבל היום החלטה אחרת. איננו יכולים לשנות את יום האתמול, אך אנחנו יכולים לשנות את הכיוון שבו נלך מכאן ואילך.
גם חנניה עמד בפני החלטה קשה מאוד. האדון שלח אותו אל שאול, אדם ששמו הטיל פחד על המאמינים. חנניה סיפר לאדון על הרעות ששמע כי האיש הזה עשה, אך בסופו של דבר הלך ועשה כפי שנצטווה. פחדו היה מובן, אך הפחד לא קיבל את המילה האחרונה. זהו עיקרון חשוב: אם איננו בטוחים ששמענו את אלוהים, אין מקום לפעול בפזיזות. אבל כאשר רצונו ברור, איננו יכולים להמשיך להתייעץ ללא סוף עם החרדה שלנו, עם הכאב שלנו ועם החישובים האנושיים שלנו.
ההחלטה החשובה ביותר בחיי האדם מתחילה ביחסו לישוע. כאשר שאלו אותו בני אדם על מעשה אלוהים, הוא השיב: "זֹאת פְּעֻלַּת אֱלֹהִים, שֶׁתַּאֲמִינוּ בְּמִי שֶׁהוּא שָׁלַח" (יוחנן 6:29). ההחלטה לבטוח באלוהים וללכת אחרי המשיח אכן קובעת את כיוון החיים כולו. אולם אין פירוש הדבר שלאחר החלטה כזאת נעלמות הבעיות.
ישוע עצמו אמר: "בָּעוֹלָם צָרָה לָכֶם, אַךְ הִתְחַזְּקוּ: אֲנִי נִצַּחְתִּי אֶת־הָעוֹלָם" (יוחנן 16:33). בחירה נכונה אינה הבטחה לנסיבות קלות. לעיתים דווקא אחריה מתחיל מאבק רציני. מגיעים לחץ, ספקות, עייפות והרצון לוותר על הכול. ההבדל הוא שבדרך הציות האדם אינו נשאר לבדו. האדון לא הבטיח חיים ללא צרות, אך הוא נשאר עם ההולכים אחריו.
משום כך נאמר בכתובים: "וְכַאֲשֶׁר קִבַּלְתֶּם אֶת־הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ הָאָדוֹן, כֵּן הִתְהַלְּכוּ־בּוֹ" (קולוסים 2:6). שני החלקים חשובים – לקבל אותו ולהמשיך להתהלך בו. לא רק להתחיל, אלא להישאר. לא רק לומר פעם אחת לאלוהים "כן", אלא להמשיך לחיות על פי אותו "כן" גם כאשר ההתרגשות הראשונית חלפה והחיים הרגילים, על כל קשייהם, שבו לתפוס את מקומם.
אם החלטת לשרת את אלוהים – הישאר נאמן. אם אלוהים הפקיד בידיך משפחה – הישאר נאמן. אם נכנסת לשירות – אל תניח לכל תקופה של לחץ לשכנע אותך שההחלטה כולה הייתה טעות. התמדה אינה עקשנות, והיא גם אינה אוסרת עלינו לבחון מחדש החלטות כאשר באמת טעינו. אבל אם החלטה התקבלה לפני אלוהים והיא תואמת את רצונו, עצם הקושי עדיין אינו הוכחה לכך שעלינו לסגת.
החלטה נכונה אינה מבטיחה חיים נוחים. היא מציבה את האדם בדרך של נאמנות לאלוהים בתוך כל סוג של נסיבות. זוהי הבחנה חיונית. בלעדיה אפשר בקלות להפוך את ההוראה על החלטות לנוסחה פשטנית: בחר נכון – והכול יסתדר. כתבי הקודש אינם מבטיחים דבר כזה. כמה מן האנשים הנאמנים ביותר לאלוהים עברו את ניסיונותיהם הקשים ביותר דווקא כאשר עשו את הדבר הנכון.
ציותו המושלם של ישוע לאב מתגלה בבהירות מיוחדת בגת שמנים. הצלב עמד לפניו, והוא ידע מה יהיה מחיר הדרך. הוא התפלל: "אָבִי, אִם־תִּרְצֶה, הַעֲבֵר נָא מֵעָלַי אֶת־הַכּוֹס הַזֹּאת; אַךְ לֹא רְצוֹנִי כִּי אִם־רְצוֹנְךָ יֵעָשֶׂה" (לוקס 22:42). גת שמנים אינו מציג בחירה קלה, אלא את עומק הציות. ישוע הלך בדרך שהאב נתן לו, אף שידע היטב את מחירה.
עם זאת, אסור לצמצם את הצלב לדוגמה של החלטה אמיצה בלבד. ישוע עשה את מה שאיש מאיתנו לא יכול היה לעשות. כאשר הכתובים מדברים על שליחותו הכוללת של בן האלוהים, הם מעידים: "לָזֹאת נִגְלָה בֶּן־הָאֱלֹהִים, לְמַעַן הָפֵר אֶת־פְּעֻלּוֹת הַשָּׂטָן" (יוחנן א׳ 3:8). בגת שמנים אנו רואים את ציותו לאב; בצלב ובתחייה אנו רואים את ניצחונו של אלוהים, שהוא יסוד תקוותנו.
אלוהים אינו הופך בני אדם לבובות חסרות רצון. הוא מדבר, קורא, מוכיח, מכוון, נותן לנו את דברו ואת רוח הקודש – אך האדם נדרש להשיב לקריאתו. סיפורו של השר העשיר מבהיר זאת היטב. הוא היה אדם מוסרי ודתי, משוכנע כי שמר את המצוות מנעוריו. אז אמר לו ישוע: "עוֹד אַחַת חֲסֵרָה לְךָ: מְכֹר אֶת־כָּל אֲשֶׁר לְךָ וְחַלֵּק לָעֲנִיִּים, וְיִהְיֶה לְךָ אוֹצָר בַּשָּׁמַיִם; וּבוֹא, לֵךְ אַחֲרָי. וְהוּא כְּשָׁמְעוֹ אֶת־זֹאת נֶעֱצַב מְאֹד, כִּי עָשִׁיר גָּדוֹל הָיָה" (לוקס 18:22-23).
נפתחה לפניו דרך, אך הוא עצמו היה צריך לבחור אם ללכת בה. האדון לא הכריח אותו ללכת אחריו. ההזמנה ניתנה, הדבר נאמר, וההחלטה נשארה בידי האדם. כך קורה גם בתחומים רבים בחיינו. אנו מתפללים על משפחה, שירות, עבודה, יחסים ועתיד, אך התפילה אינה פוטרת אותנו מן האחריות לקבל החלטות.
כדי שהחלטותינו יהיו נכונות, אנו זקוקים ליועץ. על המשיח נאמר: "וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ, אֵל גִּבּוֹר, אֲבִי־עַד, שַׂר־שָׁלוֹם" (ישעיהו 9:5). משום כך אדם מאמין אינו צריך לקבל את ההחלטות החשובות ביותר בחייו רק על בסיס רגש רגעי. עלינו להתפלל, להיזון מדבר אלוהים, לחיות בשותפות עם רוח הקודש, לבקש את הכוונתו של אלוהים ולהיות מוכנים לשמוע גם תשובה שאינה עולה בקנה אחד עם מה שהיינו מעדיפים.
לפעמים אדם מגיע לנקודה שבה הוא מוכן לעזוב הכול. הוא עייף, מאוכזב, פגוע, לא הובן, רומה או ננטש. הכאב הזה יכול להיות אמיתי לגמרי. יש תקופות שבהן אדם אכן זקוק לשיקום ולריפוי. אין לדרוש ממי שנפגע עמוקות פשוט לשכוח את מה שקרה ולהעמיד פנים שלא כאב לו.
אך קיימת גם סכנה אחרת – להפוך את הפצע להסבר קבוע לכל מה שיקרה מכאן ואילך. אז כל החלטה חדשה מתקבלת כבר לא מתוך אמונה, אלא מתוך מה שאחרים עשו לנו בעבר. "עזבו אותי, ולכן לעולם לא אבטח שוב באיש. רימו אותי, ולכן לא אנסה יותר. נהגו בי שלא בצדק, ולכן יש לי זכות לעצור". בשלב כלשהו צריך לצאת מן המעגל הזה.
אי אפשר לבנות את העתיד כולו על מה שאחרים עשו לנו. החלטותיו של אדם מאמין צריכות להיקבע יותר ויותר על פי מה שישוע עשה למענו. הכתובים אומרים: "הַשְׁלִיכוּ עָלָיו כָּל־דַּאֲגַתְכֶם, כִּי הוּא דּוֹאֵג לָכֶם" (פטרוס א׳ 5:7). ועוד נאמר: "נַבִּיטָה אֶל־יֵשׁוּעַ, מְכוֹנֵן הָאֱמוּנָה וּמַשְׁלִימָהּ" (עברים 12:2). כאשר מבטו של אדם נשאר ממוקד רק בפצעים שנגרמו לו, העבר ממשיך להכתיב את תנאי העתיד. כאשר המבט שב אל המשיח, נפתח מרחב לצעד חדש.
אין פירוש הדבר להתכחש לכאב. פירוש הדבר הוא להפסיק להעניק לכאב סמכות על כל יתרת החיים. אפשר לומר לאלוהים: "אדוני, כאן נהגו בי שלא כראוי. כאן אני עצמי טעיתי. כאן נשברתי. אבל אינני רוצה להישאר במקום הזה. עזור לי להמשיך מכאן בדרך הנכונה". עצם ההחלטה הזאת יכולה להפוך לתחילתה של יציאה.
כאשר כיפא אמר לישוע: "הֵן אֲנַחְנוּ עָזַבְנוּ אֶת־הַכֹּל וַנֵּלֶךְ אַחֲרֶיךָ" (לוקס 18:28), האדון לא השיב בהבטחה לחיים נוחים. בבשורה אחרת הוא אומר במפורש שההליכה אחריו כרוכה גם בברכה וגם ברדיפות: "אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אֵין אִישׁ אֲשֶׁר עָזַב בַּיִת, אוֹ אַחִים, אוֹ אֲחָיוֹת, אוֹ אָב, אוֹ אֵם, אוֹ אִשָּׁה, אוֹ בָּנִים, אוֹ שָׂדוֹת, לְמַעֲנִי וּלְמַעַן הַבְּשׂוֹרָה, וְלֹא יְקַבֵּל עַתָּה בָּעֵת הַזֹּאת מֵאָה שְׁעָרִים… עִם רְדִיפוֹת, וּבָעוֹלָם הַבָּא חַיֵּי עוֹלָם" (מרקוס 10:29-30). לנאמנות יש מחיר, אך יש לה גם פרי.
לעיתים נדמה לנו שהדבר שאנו זקוקים לו יותר מכול הוא נס, ואז הכול ישתנה. אולם דור המדבר בישראל ראה ניסים עצומים, ובכל זאת הניסים כשלעצמם לא הפכו את האנשים לנאמנים. על כך נאמר: "כִּי גַּם אֵלֵינוּ בָּאָה הַבְּשׂוֹרָה כְּמוֹ אֲלֵיהֶם, אַךְ הַדָּבָר הַנִּשְׁמָע לֹא הוֹעִיל לָהֶם, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִתְעָרֵב בֶּאֱמוּנָה בַּשֹּׁמְעִים" (עברים 4:2). אדם יכול לראות את פעולת אלוהים ועדיין לא לאפשר למה ששמע לשנות את חייו. את הדבר צריך לקבל באמונה.
הדבר חשוב במיוחד כאשר אנו מתבוננים בהיסטוריה המשפחתית שלנו. איש אינו בוחר את המשפחה שאליה נולד, ואיש אינו נושא באחריות להחלטות שקיבלו הוריו. גירושין, יחסים הרוסים, בגידה ואירועים קשים אחרים עלולים להותיר חותם עמוק בילדים. אך העבר המשפחתי אינו חייב להפוך לתסריט של הדור הבא. אדם שבא אל ישוע יכול להתחיל לבנות אחרת. הוא יכול להחליט שלא לחזור על הדפוסים שהביאו הרס בדורות שקדמו לו.
אם משהו בחייך כבר נפגע בגלל החלטותיך שלך, גם אז אין סיבה להרים ידיים. אחת ההחלטות הנכונות ביותר שאפשר לקבל במצב כזה היא לשוב ולהתפלל. לא כדי להתחמק מאחריות, אלא להפך – כדי לראות יחד עם אלוהים מה עדיין אפשר לתקן. היכן צריך לחזור בתשובה, היכן לבקש סליחה, היכן לשוב, היכן לעזוב דרך ישנה, והיכן פשוט להמשיך בסבלנות במה שכבר התחלת.
התפילה מחזירה את אלוהים למרכז המתרחש. אנו מודים: "אדוני, אינני מסוגל לתקן הכול בכוחי. אבל אני בוטח בך. הראה לי מה עלי לעשות מכאן". אמונה אינה הופכת אדם לפסיבי. הכתובים אומרים: "וְזֹאת הַנִּצָּחוֹן הַמְנַצֵּחַ אֶת־הָעוֹלָם – אֱמוּנָתֵנוּ" (יוחנן א׳ 5:4). אמונה אמיתית ניכרת גם באופן שבו אנו פועלים.
אחת הדוגמאות הבולטות ביותר לכך היא שאול וסילא בבית הסוהר. הם בישרו את הבשורה, שחררו אישה מרוח טמאה, ובעקבות זאת הוכו והושלכו לכלא. היו להם די והותר סיבות לחוש את אי־הצדק שבמה שקרה להם. ובכל זאת, בלילה הם קיבלו החלטה שאינה תלויה בהתנהגותם של אחרים. "וּבַחֲצוֹת הַלַּיְלָה הִתְפַּלְּלוּ שָׁאוּל וְסִילָא וְזִמְּרוּ לֵאלֹהִים, וְהָאֲסִירִים הִקְשִׁיבוּ אֲלֵיהֶם" (מעשי השליחים 16:25).
חשוב לשים לב מתי הם החלו להלל את אלוהים – לפני רעידת האדמה. הדלתות עדיין היו סגורות. הכבלים עדיין היו עליהם. גופם עדיין כאב מן המכות. הם היללו את אלוהים לא מפני שהבעיה כבר נפתרה, אלא מפני שסירבו לתת לנסיבות את הזכות לקבוע את יחסיהם עם אלוהים.
לאחר מכן באה רעידת האדמה, הדלתות נפתחו והכבלים השתחררו. אולם נס גדול עוד יותר התרחש בחייו של שומר בית הסוהר. הוא שאל מה עליו לעשות כדי להיוושע, וקיבל את התשובה: "הַאֲמֵן בָּאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ וְתִוָּשַׁע אַתָּה וּבֵיתֶךָ" (מעשי השליחים 16:31). הוא לא הסתפק בהתרגשות של הרגע. החלטתו קיבלה מיד ביטוי במעשים – הוא קיבל את שאול ואת סילא, רחץ את פצעיהם, הביא אותם לביתו, וכל בני ביתו שמעו את דבר האדון.
איננו בוחרים את כל הנסיבות שבהן אנו מוצאים את עצמנו. איננו בוחרים כל מכה, אובדן, בגידה או אכזבה. אבל גם בתוך הנסיבות הקשות ביותר נשאר בידינו מרחב של תגובה לאלוהים. אפשר לתת לכאב להגדיר את הדרך מכאן ואילך, ואפשר לפנות שוב אל האדון דווקא באמצע הלילה שלנו.
אם קיבלת בעבר החלטות שגויות, אל תהפוך אותן לאבחנה סופית של חייך. אם עצרת – שאל את אלוהים כיצד להתחיל לנוע שוב. אם המרירות השתרשה בלבך – אל תאפשר לה לנהל אותך. אם ברחת – בדוק אם הגיע הזמן לשוב. אם הפסקת לשרת – זכור מדוע אמרת פעם לאדון "כן". ואם טעית – אזור אומץ להודות בכך ולתקן את מה שעדיין ניתן לתקן.
חסדו של אלוהים אינו מבטל את אחריותנו. הוא מעניק לנו אפשרות לעמוד שוב לפניו ולבחור כיצד לעשות את הצעד הבא. לפעמים אי אפשר להשיב הזדמנות קודמת בדיוק באותה צורה. לפעמים תוצאות מסוימות יישארו. אבל אין פירוש הדבר שהאדם מוגדר על ידי טעותו או שלאלוהים אין עוד מה לעשות בחייו.
אינך יכול לכתוב מחדש את יום האתמול. אבל היום אתה יכול לבחור באמונה במקום בפחד, בתפילה במקום בבריחה, בנאמנות במקום במרירות, ובציות במקום בהצדקה עצמית. ולעיתים החלטה נכונה אחת, המתקבלת היום לפני אלוהים, נעשית לתחילתו של המשך שונה לחלוטין.
רועה אורן לב ארי