כיצד לא להתקשות כאשר יש סביבנו כאב רב

כאשר יש סביבנו כאב רב – כאשר קרוב אלינו עוול, בגידה, מלחמה ואכזריות אנושית – הלב מתקשה בנקל. האדם מתעייף, וללא משים העייפות הופכת להסתגרות. הוא מתחיל להביט בבני האדם בחשד ובעצבנות, וזה שהיה פשוט כאב הופך עם הזמן לכעס של קבע.

המקרא אינו קורא לנו להיות תמימים. הוא אינו מלמד אותנו להעמיד פנים שאין רע בעולם. הכתוב מביט בפן הזה של החיים בכנות רבה, ואינו מסב את פניו ממנו.

אך המקרא מראה לנו גם דרך אחרת – דרכו של לב שאינו הופך לאבן. לב שיודע לבכות, להתפלל, לסלוח, להגן על הטוב, ועם זאת אינו מוסר את עצמו לשנאה.

ישוע עבר סבל, דחייה ועוול. אך לבו לא הפך לאכזרי. בו אנו רואים לא חולשה, אלא עוצמתה של אהבה שאינה מניחה לרע לנצח בתוככי האדם.

מה אומר המקרא על כך שלא נתקשה בלב? עשרה עקרונות:

1. הכירו בכאב, ואל תסתירו אותו בפנים.

התקשות הלב מתחילה לעיתים קרובות במקום שבו האדם מעמיד פנים זמן רב שהכול בסדר עמו. אך אלוהים אינו דורש מאיתנו מסכה יפה. אליו אפשר לדבר בכנות. אפשר להביא לפניו את הפחד, העייפות, העלבון והמבוכה.

"בִּטְחוּ בוֹ בְכָל עֵת עָם, שִׁפְכוּ לְפָנָיו לְבַבְכֶם, אֱלֹהִים מַחֲסֶה לָּנוּ סֶלָה" (תהלים סב, ט).

לשפוך את הלב לפני אלוהים משמעו לא לצבור כאב בפנים. משמעו לא להניח לו להפוך בהדרגה להסתגרות ולחוסר אמון בבני אדם.

2. אל תניחו לכעס להפוך למצבכם הקבוע.

הכעס כשלעצמו אינו תמיד חטא. לעיתים הוא נולד כתגובה לרע ולעוול. אך המקרא מזהיר: אם מניחים לכעס מקום לזמן ממושך, הוא מתחיל להרוס את הנפש.

"הִתְרַגְּזוּ וְאַל תֶּחֶטְאוּ; הַשֶּׁמֶשׁ אַל יָבוֹא עַל רָגְזְכֶם, וְאַל תִּתְּנוּ מָקוֹם לַשָּׂטָן" (אפסים ד, כו-כז).

יש כעס שבא והולך. ויש כעס שהופך בהדרגה לדרך קבועה להביט בבני אדם. הכתוב אומר: אל תיתנו לו מקום כזה.

3. שמרו על לבכם, כי ממנו יוצאים מקורות החיים.

לעיתים קרובות אנו שומרים על הבריאות, הכסף, המוניטין, התוכניות. אך המקרא אומר שיש לשמור על הלב מעל לכול. שכן מלב פצוע ומתקשה יוצאות בסופו של דבר מילים הפוגעות באחרים, ותגובות שהאדם עצמו מתחרט עליהן לימים.

"נָצֹר לִבְּךָ מִכָּל מִשְׁמָר כִּי מִמֶּנּוּ תּוֹצְאוֹת חַיִּים" (משלי ד, כג).

לשמור על הלב אין פירושו להיות חלש. ואין פירושו להסכים לכול. פירושו הוא לא להניח לכאב לשלוט במבטנו, בדברינו ובמעשינו.

4. אל תניחו למרירות להשריש.

המרירות לעיתים רחוקות מגיעה בבת אחת. היא צומחת כמו שורש: עלבון אחד שלא בא לידי ביטוי הופך בהדרגה להרגל לשוב אליו במחשבה, ולאחר מכן מתחיל לצבוע את כל מבטו של האדם על העולם.

"הִשָּׁמְרוּ פֶּן יִהְיֶה אִישׁ הַחָסֵר אֶת חֶסֶד הָאֱלֹהִים, פֶּן יִצְמַח שֹׁרֶשׁ מַר וְיַזִּיק, וְרַבִּים יִטַּמְּאוּ בּוֹ" (עברים יב, טו).

המרירות מסוכנת בכך שהיא משפיעה לא רק על מי שנושא אותה. היא מתחילה להשפיע על דברינו, על היחסים במשפחה ובקהילה, ואף על מבטנו כלפי אלוהים.

5. אל תבלבלו בין חסד להצדקת הרע.

להיות אדם של חסד אין פירושו לעצום עיניים מול הרע. המקרא מחזיק יחד שני דברים: צדק וחסד. צדק ללא חמלה עלול להפוך לאכזרי. חסד ללא אמת עלול להפוך לוויתור לרע.

"כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת לֵאמֹר: מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו" (זכריה ז, ט).

דרכו של אלוהים אינה רכות עיוורת ואינה צדקה נטולת לב. זוהי היכולת לקרוא לרע בשמו, ועם זאת לא להניח לרע להפוך אותנו לאכזריים.

6. מצדכם, עשו כל שביכולתכם למען שלום.

לעיתים אדם מתקשה בלבו משום שבמשך שנים ניסה לבדו לשמור על שלום במקום שבו הצד השני המשיך להרוס. המקרא מכיר בכנות בגבול הזה: אחריותנו היא על צדנו שלנו ביחסים, ולא על לבו של האחר.

"אִם תּוּכְלוּ, כְּפִי אֲשֶׁר בְּיֶדְכֶם, הֱיוּ בְשָׁלוֹם עִם כָּל אָדָם" (רומים יב, יח).

המילים "אם תוכלו, כפי אשר בידכם" הן כאן המפתח. הן מסירות מעל האדם את המשימה הבלתי אפשרית לשאת לבדו באחריות לפיוס התלוי בשני הצדדים. לסלוח אפשר וצריך – אך הסליחה אינה מחייבת שיקום מיידי של האמון במקום שבו הצד השני לא השתנה.

7. אל תשיבו רעה תחת רעה.

זוהי שאלה נפרדת – לא האם הצליחו לשקם את היחסים, אלא כיצד להגיב ברגע שבו נגרם כאב. בפנים מתעורר הרצון להשיב באותה מטבע: לדבר בחריפות דומה, לפגוע במילה, לגרום כאב בתגובה כדי שגם האחר ירגיש אותו.

אך הכתוב קורא לנו למעלה מתגובה זו.

"אַל תְּשַׁלְּמוּ לְאִישׁ רָעָה תַּחַת רָעָה; דִּרְשׁוּ הַטּוֹב בְּעֵינֵי כָּל אָדָם" (רומים יב, יז).

זו אינה חולשה. זוהי בגרות רוחנית. הרע רוצה להפוך אותנו לדומים לו. אך אלוהים מלמד אותנו לא למסור לו את לבנו.

8. הביטו בדוגמתו של ישוע.

ישוע לא היה תמים. הוא ראה את הרע האנושי בבהירות. הוא נבגד, הוצא עליו דיבה, הושפל ונצלב. אך הוא לא הניח לסבל להפוך את לבו לשנאה.

"אֲשֶׁר קֻלַּל וְלֹא קִלֵּל תַּחְתָּיו, עֻנָּה וְלֹא אִיֵּם, כִּי אִם מָסַר אֶת דִּינוֹ לַשּׁוֹפֵט הַצַּדִּיק" (פטרוס א', ב, כג).

זוהי אחת הדרכים החזקות ביותר נגד התקשות הלב: למסור את הדין לאלוהים, מבלי להכחיש את הרע ומבלי להצדיק אותו, אך גם מבלי להניח לנקמה להפוך למשמעות החיים.

9. התפללו למען מי שגורם לכם כאב.

זוהי אחת הקריאות הקשות ביותר של ישוע. אך דווקא משום כך היא משנה את הלב לעומק כה רב. תפילה למען האויבים אינה תמיד משנה אותם מיד. אך היא אינה מניחה לשנאה להפוך לתגובה הרגילה של נפשנו.

"וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם, אֶהֱבוּ אֶת אוֹיְבֵיכֶם, בָּרְכוּ אֶת מְקַלְלֵיכֶם, הֵיטִיבוּ לְשׂוֹנְאֵיכֶם, וְהִתְפַּלְלוּ בְּעַד מַכְאִיבֵיכֶם וְרוֹדְפֵיכֶם" (מתי ה, מד).

להתפלל למען אויב אין פירושו לומר שהוא צודק. פירושו הוא לומר לאלוהים: "אינני רוצה שהרע ישלוט בי".

10. בקשו מאלוהים לב חדש.

האדם אינו תמיד מסוגל לרכך בעצמו את מה שהפך בו לאבן. לעיתים הכאב ממושך מדי. לעיתים העייפות עמוקה מדי. לעיתים הלב כבר אינו חש כפי שחש בעבר.

אך אלוהים יודע לעשות את מה שאיננו מסוגלים לעשות בעצמנו.

"וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר" (יחזקאל לו, כו).

זוהי תקווה לכל מי שחש שלבו הפך לכבד וחסר חיים. אלוהים מסוגל להשיב ללב את החיים: את היכולת לאהוב, לחוס, להאמין ולהמשיך הלאה, גם לאחר כל מה שעבר עליו.

התקשות הלב נראית כהגנה, אך למעשה היא גוזלת את החיים באיטיות. אלוהים מציע דרך אחרת: להביא אליו את הכאב במקום להסתירו, ולשמור על הלב חי במקום שבו קל היה יותר להתאבן.