התקווה מתחילה במקום שבו האופטימיות מסתיימת
האופטימיות אומרת: "הכול יסתדר". זה נשמע נעים, אבל קצת קל מדי. בייחוד כשהאדם סובל, כשאין תשובה, כשהתפילה עדיין לא משנה דבר, וכשאי-אפשר לראות את הדרך שלפנים. ברגעים כאלה, "הכול יסתדר" עלול להישמע כאכזרי כמעט.
התקווה המקראית בנויה לעומק רב יותר. היא אינה מעמידה פנים שהכאב אינו קיים. היא לא מסבה את המבט מהחושך, ואינה דורשת מהאדם לחייך כשלִבו שָׁבוּר. התקווה בכתבי הקודש אינה נשענת על כך שהמצב נראה מבטיח, אלא על העובדה שאלוהים נשאר נאמן.
עם ישראל הכיר היטב את ההבדל בין אופטימיות לתקווה. הנביאים פנו פעמים רבות לעם לא מתוך זמנים נוחים ושלווים. סביבם היה דין, גלות, פחד, חומות הרוסות ובית אבוד. ובדיוק משם, מתוך אותה מציאות, נשמעו דברי שיבה, שיקום וברית אלוהים. לא מפני שהנסיבות נתנו מקום לאופטימיות, אלא מפני שאלוהים לא שוכח את עמו.
חַסְדֵי־יְהוָה כִּי לֹא תָמְנוּ, כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו, חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים, רַבָּה אֱמוּנָתְךָ (איכה ג, כב-כג)
דברים אלה לא נולדו בנוחות. הם נישאים בעוצמה מתוך עין הסערה, ומשום כך טמון בהם כוח מיוחד. התקווה אינה נולדת כאשר האדם הבין הכול וסידר כל דבר במקומו. לעיתים היא מתחילה דווקא במקום שבו לא נותרו עוד הסברים, אך היד עדיין אוחזת בנאמנותו של אלוהים.
בברית החדשה לתקווה הזו יש פנים – ישוע. אחרי הצלב, נראה שגם לתלמידים נדמה היה: זהו, הקץ. המורה מת, התקוות התפוררו, הפחד התגלה כחזק מכל מילה. אך התחייה הוכיחה שאלוהים יודע לפתוח דלת בדיוק במקום שבו אנשים רואים רק אבן בפתח הקבר.
כך שהתקווה אינה הרגל לחזור על משפטים נכונים. היא בטחון עמוק באלוהים, ברגע שבו התמונה עדיין לא התבררה. כשהתשובה מתאחרת. כשהדרך עוברת בלילה. כשנדמה שללב אין כוח – והוא בכל זאת לוחש: "ה' נאמן".
התקווה המקראית אינה מבטיחה שנבין תמיד את המתרחש. היא אומרת דבר אחר: אלוהים לא נוטש. אלוהים זוכר. אלוהים הקים את ישוע מן המתים – ומשמעות הדבר שהמילה האחרונה אינה של הפחד, המוות, האובדן או החושך.
האופטימיות יכולה להסתיים במקום שבו הנסיבות מחמירות. התקווה ממשיכה – מפני שיסודה אינו בנסיבות אלא באלוהים עצמו.