באיזו רוח אנו מונהגים?
"יְהוָה רֹעִי לֹא אֶחְסָר. בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי, עַל־מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי. נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב; יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי־צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ" (תהילים כ"ג:א-ג). מילותיו של דוד מוכרות לרבים, אך עומקן אינו נפתח במלואו בקריאה ראשונה. אין הן מדברות רק על נחמה אלוהית, על הגנה או על ברכה. הן מציבות לפני האדם שאלה ישירה ונוקבת: מי מוביל אותי? באיזו רוח אני מונהג? קולו של מי מעצב את החלטותיי, את מחשבותיי, את רצונותיי ואת כיוון חיי?
אם יהוה נקרא רועה, הרי שהאדם אינו עומד לפניו כאדון לעצמו, לא כנווד עצמאי ולא כשליט ריבוני בגורלו. הוא שה מצאנו של אלוהים. אין בכך השפלה, אלא ביטחון עמוק. שה אינו מתקיים בזכות תחבולתו או כוחו. הוא מזהה את קול הרועה, נצמד אליו והולך למקום שאליו הוא מוליך אותו. כאשר יהוה נעשה רועהו של האדם, הוא חדל לנדוד בין פחדיו, תשוקותיו והחלטותיו הפזיזות, ונכנס אל הנהגת אלוהים.
דוד אומר: "לֹא אֶחְסָר" (תהילים כ"ג:א). אין פירוש הדבר שהמאמין לעולם לא יפגוש קושי, שאלות פתוחות או מאבק פנימי. פירוש הדבר עמוק יותר: מי שבאמת עשה את יהוה לרועהו מחובר למקור שאינו מתייבש. אלוהים מוביל אל נאות דשא – אל המקום שבו הנפש מקבלת מזון אמיתי. הוא מוליך אל מי מנוחות – לא אל זרמי העולם הסוערים, המשכרים, מערפלים את הדעת ומעוררים חרדה בפנים, אלא אל מים שבהם האדם שב ומוצא שלום. האדון אינו דוחק את צאנו אל תוך כאוס – הוא מוביל אותו אל מנוחה, אל טוהר ואל חיים.
ישוע אמר: "אֲנִי הָרוֹעֶה הַטּוֹב. הָרוֹעֶה הַטּוֹב נוֹתֵן אֶת נַפְשׁוֹ בְּעַד הַצֹּאן" (יוחנן י':י"א). הרועה הטוב אינו רק מצביע על הדרך מרחוק. הוא נותן את נפשו בעד אלה שהוא מוביל. קולו אינו קול של לחץ, פחד או שעבוד. קולו נשמע באמצעות רוח הקודש, המלמדת, מזכירה, מנחמת, מוכיחה ומוליכה אל האמת. לכן שאלת ההנהגה אינה שאלה של צורה דתית, אלא שאלה של חיים: האם אני שומע את קול הרועה, והאם אני הולך אחריו?
ישוע דיבר אל תלמידיו על רוח הקודש ואמר: "וְכַאֲשֶׁר יָבוֹא הוּא, רוּחַ הָאֱמֶת, יַדְרִיךְ אֶתְכֶם אֶל כָּל הָאֱמֶת" (יוחנן ט"ז:י"ג). רוח אלוהים לעולם אינה מובילה את האדם אל שקר, חטא, שחיתות מוסרית או הפקרות. היא אינה מצדיקה רצונות בלתי מקודשים ואינה מאשרת החלטות הנובעות מן הבשר. היא מוליכה במעגלי צדק למען שם האדון. לכן אי אפשר לטעון באמת שאנו מונהגים ברוח אלוהים, ובה בעת ללכת בשלווה לכל מקום שאליו הבשר מושך אותנו. להנהגה יש סימנים. יש לה כיוון. יש לה פרי.
נפש האדם זקוקה תמיד להשבה ולחיזוק. דוד אומר: "נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב" (תהילים כ"ג:ג). הנפש כוללת את מחשבותינו, רגשותינו ורצוננו. לרגשות יש חשיבות, אך אדם השייך לאלוהים אינו יכול להיות מונהג בידי רגשות בלבד. רגשות מתלקחים, משנים מצב רוח ודוחפים למילים חפוזות ולמעשים שגויים. אולם אלוהים נתן לאדם רצון – היכולת לקבל החלטה ולעמוד בה. כאשר הדעת מתחדשת בדבר אלוהים, הרצון מתחזק, והרגשות מוצאים את מקומם הנכון. אז האדם אינו נע עוד מכוח הסערה שבתוכו, אלא מכוח האמת שהאדון גילה לו.
הכתובים אומרים: "וְאַל תִּדַּמּוּ לָעוֹלָם הַזֶּה, כִּי אִם הִשְׁתַּנּוּ עַל־יְדֵי הִתְחַדְּשׁוּת הַדַּעַת, לְמַעַן תַּבְחִינוּ מַהוּ רְצוֹן אֱלֹהִים – מַהוּ הַטּוֹב וְהָרָצוּי וְהַמֻּשְׁלָם" (רומים י"ב:ב). דעת מחודשת אינה רק היכרות עם ביטויים מקראיים. זו תמורה פנימית שבה דבר אלוהים מתחיל לקבוע כיצד האדם חושב, מה הוא בוחר, למה הוא אומר "כן" ולמה הוא מסרב. רוח הקודש פועלת בהרמוניה עם הדבר, משום שהיא רוח האמת. היא אינה מובילה את האדם סביב הכתובים, אלא נוטלת את דבר אלוהים ועושה אותו חי ופועל בתוכנו, כדי שנפשנו תושב ורצוננו יתחזק לבחור בחיים.
משום כך חשוב כל כך לשאול את עצמנו בכנות: מה מושך אותי? האם אני נמשך אל בית אלוהים, אל ההשתחוויה, אל התפילה, אל ההתחברות עם הקדושים, אל הכרזת הבשורה, אל קדושה וציות? או שמא אני נמשך אל מה שמחריב את הלב, מרחיק אותי מאלוהים וגוזל ממני שלום? אדם יכול להטעות אחרים, ואף לנסות להטעות את עצמו, אולם כיוון חייו מגלה איזו רוח מובילה אותו. רוח אלוהים תמיד מובילה אל ישוע, אל האמת, אל הקדושה, אל החירות ואל האהבה.
הליכה עם אלוהים אינה מבטיחה היעדר גאיות. דוד לא אמר: "לעולם לא אעבור בגיא צלמוות". הוא אמר: "גַּם כִּי־אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא־אִירָא רָע, כִּי־אַתָּה עִמָּדִי; שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי" (תהילים כ"ג:ד). בחיי המאמין יש התקפות, לחץ, צער, מאבק ורגעי חולשה. אולם ההבדל בחייו של אדם השייך לאלוהים אינו בכך שהוא לעולם אינו עובר בחושך, אלא בכך שאינו עובר בו לבדו. הרועה עמו. סמכות אלוהים ותמיכתו עמו. הדבר והרוח עמו.
השבט מדבר על סמכות, והמשענת מדברת על תמיכה בדרך ארוכה. דבר המלך נושא סמכות, ורוח אלוהים מחזקת אותנו במסע. לכן השאלה אינה רק אם החושך מקיף אותנו, אלא היכן אנו מחפשים נחמה. האם אנו משקיטים את לבנו בדבר אלוהים או בהסברים של הבשר? האם אנו נשענים על האדון או על הבנתנו שלנו, המלאה חרדה? הכתוב אומר: "יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן, בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן" (תהילים צ"א:א). מנוחה אמיתית אינה נמצאת בהיעדר איום, אלא בנוכחות אלוהים.
השליח שאול כותב: "לָכֵן אֵין עַכְשָׁו שׁוּם הַרְשָׁעָה עַל אֵלֶּה שֶׁנִּמְצָאִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, הַמִּתְהַלְּכִים לֹא עַל־פִּי הַבָּשָׂר כִּי אִם עַל־פִּי הָרוּחַ" (רומים ח':א). מילה זו נושאת חירות עצומה, אך אין היא רישיון לחיות ככל העולה על רוח האדם. ההרשעה הוסרה במשיח ישוע, אולם חיים על פי הבשר פותחים את האדם מחדש לשעבוד, פחד ומוות. אלוהים שחרר אותנו לא כדי שנשוב אל כבלינו הישנים, אלא כדי שנחיה תחת הנהגה חדשה – לא על פי הבשר, אלא על פי הרוח.
שאול ממשיך: "כִּי אֲשֶׁר הֵם לְפִי הַבָּשָׂר, חוֹשְׁבִים אֶת דִּבְרֵי הַבָּשָׂר; וַאֲשֶׁר הֵם לְפִי הָרוּחַ, חוֹשְׁבִים אֶת דִּבְרֵי הָרוּחַ. כִּי מַחְשֶׁבֶת הַבָּשָׂר הִיא מָוֶת, וּמַחְשֶׁבֶת הָרוּחַ הִיא חַיִּים וְשָׁלוֹם" (רומים ח':ה-ו). המוות מתחיל לעיתים קרובות לא במעשה, אלא במחשבה שקיבלה רשות להשתרש. מה שאדם מהרהר בו שוב ושוב מעצב בהדרגה את רצונותיו, את מילותיו, את החלטותיו ואת דרכו. לכן המאבק לחיים ברוח הוא גם מאבק על המחשבה. לא כל מחשבה הנכנסת אל הדעת שייכת לאדם. לא כל מחשבה ראויה להתקבל, להתפתח ולהיזון.
הכתובים קוראים לנו לשבות את המחשבות: "וְכָל מַחְשָׁבָה שׁוֹבִים לִמְשְׁמַעַת הַמָּשִׁיחַ" (השנייה אל הקורינתים י':ה). אין זו רוחניות סבילה, שבה האדם יושב וממתין שהכול ישתנה מעצמו. אלוהים כבר עשה את העיקר: הוא נתן את בנו, פתח את דרך הישועה, שלח את רוח הקודש, נתן את דברו והעניק סמכות לעמוד נגד החטא. כעת על האדם להשיב באמונה ובציות. אלוהים לא יקרא את הדבר במקומנו, לא יתפלל במקומנו, לא ישתחווה במקומנו ולא יקבל החלטות צדקה במקומנו. עלינו עצמנו להיכנס אל מה שכבר הכין.
תשובה אינה רק חרטה על העבר. היא שינוי מחשבה והיפוך כיוון החיים כולו. אדם שב אל אלוהים ומתחיל לחשוב אחרת, לראות אחרת ולבחור אחרת. כאשר הוא מתעמק בדבר אלוהים, דפוסי מחשבה ישנים מפנים מקום למחשבות אלוהים. ומחשבות אלוהים מולידות את דברי אלוהים ואת מעשי אלוהים. כאן נעשה השינוי האמיתי נראה לעין: האדם אינו רק אומר שהוא מאמין, אלא מתחיל לחיות כפי שרוח הקודש מנהיגה.
שאול אומר בפשטות ובחדות: "לָכֵן, אַחַי, אֵינֶנּוּ חַיָּבִים לַבָּשָׂר לִחְיוֹת עַל־פִּי הַבָּשָׂר. אִם תִּחְיוּ עַל־פִּי הַבָּשָׂר, תָּמוּתוּ; אֲבָל אִם עַל־יְדֵי הָרוּחַ תְּמִיתוּ אֶת מַעֲשֵׂי הַגּוּף, תִּחְיוּ. כִּי כָּל אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים מַדְרִיכָה אוֹתָם – בְּנֵי אֱלֹהִים הֵם" (רומים ח':י"ב-י"ד). אלה מילים כבדות משקל. הבשר עשוי עדיין להרים את קולו גם לאחר שאדם בא לאמונה. רצונות ישנים, תגובות מורגלות ומחשבות חוטאות עלולים לנסות ולעלות מחדש. אך המאמין אינו חייב להיכנע להם. הוא אינו בעל חוב לבשר. הוא יכול, על ידי הרוח, להמית את מעשי הבשר ולבחור בחיים.
להמית את מעשי הבשר פירושו לסרב לתת לחטא זכות שלטון. פירושו לעצור מחשבה המובילה אל המוות. פירושו להשיב לפיתוי בתפילה, בהשתחוויה, בדבר אלוהים ובהודאת האמת. פירושו לעשות את קול הרוח חזק מקול הבשר. הדברים הפשוטים של חיי הרוח – תפילה, קריאת הכתובים, השתתפות בחיי הקהילה, השתחוויה, הודיה, התחברות עם מאמינים והימנעות משפיטת אחרים – נעשים לערוצים שדרכם האדם נשאר בהנהגת אלוהים. הם פשוטים, אך דרכם בא הכוח.
שאול מוסיף וכותב: "הֲרֵי לֹא קִבַּלְתֶּם רוּחַ עֲבָדִים לָשׁוּב לְפַחֵד, אֶלָּא קִבַּלְתֶּם רוּחַ אִמּוּץ בָּנִים, שֶׁבָּהּ אָנוּ קוֹרְאִים: אַבָּא, אָבִינוּ! הָרוּחַ עַצְמָהּ מְעִידָה עִם רוּחֵנוּ שֶׁבְּנֵי אֱלֹהִים אָנוּ" (רומים ח':ט"ו-ט"ז). האויב פועל כמשעבד. הוא אינו מבקש רשות. הוא מתפרץ לכל מקום שבו נפתחה לו דלת, ומתחיל לדחוף את האדם אל מה שהאדם עצמו כבר אינו רוצה. רוח אלוהים פועלת אחרת. היא אינה מחזירה אותנו אל הפחד. היא מביאה אותנו אל האב. היא אינה מגלה שעבוד – היא מגלה בנים.
השירות לאלוהים אינו יכול להיבנות רק על תחושת חובה. חובה יכולה להחזיק את האדם כלפי חוץ לזמן מה, אך היא אינה מרפאת את הלב. ציות אמיתי נולד מאהבה. המאמין מתפלל לא משום שדחקו אותו לפינה, אלא משום שהוא אוהב את האדון. הוא בא אל בית אלוהים לא כעבד המונהג בפחד, אלא כבן היודע היכן ביתו. הוא בוחר בטוהר לא מפחד העונש, אלא משום שהוא אוהב את אלוהים יותר מן התענוג החוטא. החירות במשיח אינה הזכות לחיות על פי הבשר – היא הכוח לחיות באהבה לאלוהים.
מלכות אלוהים אינה חובה קודרת ואינה דתיות ריקה. הכתוב אומר: "כִּי מַלְכוּת הָאֱלֹהִים אֵינָהּ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, אֶלָּא צְדָקָה וְשָׁלוֹם וְשִׂמְחָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ" (רומים י"ד:י"ז). העולם מציע את תענוגיו, אך פעמים רבות בא אחריהם חורבן. אלוהים נותן שמחה שאינה מכלה את הנפש אלא מרפאת אותה. הוא נותן צדקה המיישרת את הדרך. הוא נותן שלום שאינו תלוי ברעש החיצוני. הוא נותן חיים שבהם האדם יכול לפאר את האדון, להועיל לזולת, ובתוך כך לא להחריב את עצמו.
להיות מונהג ברוח אלוהים פירושו להישאר תלמיד. לעיתים רוח הקודש מדברת דרך דרשה, לעיתים דרך הכתובים, לעיתים דרך תפילה, לעיתים דרך אח או אחות, ולעיתים אף דרך אדם שממנו לא ציפינו לשמוע דבר משמעותי. אדם גאה מסרב להדרכה, מפני שהוא משוכנע שכבר יודע הכול. אך בן אלוהים מסוגל להקשיב. הוא מבחין בקול הרוח לא על פי מעמדו של הדובר, אלא על פי האמת התואמת את דבר אלוהים.
דוד אומר: "תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי; דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי, כּוֹסִי רְוָיָה" (תהילים כ"ג:ה). אלוהים אינו רק מגן על צאנו, אלא גם מזין אותו. הוא עורך שולחן גם במקום שבו אויבים עומדים מנגד. הוא מושח את הראש בשמן. בדימוי הצאן יש בכך עומק מיוחד: המשיחה מגינה מפני מה שמבקש לחדור דרך העיניים, האוזניים, הנשימה והמחשבות. האדם זקוק למשיחת אלוהים כדי לראות בטוהר, לשמוע נכונה, לנשום חיים ולא מוות, ולסרב לאפשר לקול זר להשתכן בדעתו.
משיחה זו אינה מעטה מיסטי, אלא פעולתה החיה של רוח הקודש בחייו של מי שמבקש את האדון. כאשר אנו משתחווים, קוראים את הדבר, מתפללים, עומדים בפרץ, באים אל בית אלוהים ועושים את אשר אמר אלוהים, הוא מחזק אותנו. הוא שומר את עינינו מליזון מן הטמא. הוא שומר את אוזנינו כדי שקול האויב לא יהפוך למוכר. הוא מטהר את נשימת חיינו הפנימיים כדי שלא נספוג את ריח המוות, אלא נחיה בנוכחות אלוהים.
בסוף המזמור דוד מתוודה: "אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל־יְמֵי חַיָּי; וְשַׁבְתִּי בְּבֵית־יְהוָה לְאֹרֶךְ יָמִים" (תהילים כ"ג:ו). זו הודאתו של אדם היודע את מקומו. מקומו אינו מחוץ לצאן, לא בנדידה בודדה, לא לצד מימי העולם הסוערים, אלא בבית יהוה. שם הוא ניזון, מתחזק וגדל. שם הוא לומד לשמוע את קול הרועה ולהישאר נאמן עד הסוף.
גם בחולשתנו רוח הקודש אינה עוזבת אותנו. הכתוב אומר: "וְכֵן גַּם הָרוּחַ עוֹזֶרֶת לָנוּ בְּחֻלְשׁוֹתֵינוּ, כִּי אֵינֶנּוּ יוֹדְעִים לְהִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי; אַךְ הָרוּחַ עַצְמָהּ מַפְגִּיעָה בַּעֲדֵנוּ בַּאֲנָחוֹת שֶׁאֵין לְבַטְּאָן בְּמִלִּים" (רומים ח':כ"ו). אלוהים יודע את מאבקנו. הוא יודע היכן הבשר מנסה לגבור. הוא יודע היכן הלב התעייף, היכן המחשבות הסתבכו והיכן הרצון נחלש. אך הוא נתן לנו את רוחו, המחזקת, מפגיעה בעדנו ומרימה אותנו שוב אל החיים.
לכן המילה האחרונה אינה שייכת לפחד, לבשר, לאויב או לגיא צלמוות. המילה האחרונה שייכת לאהבת אלוהים במשיח. השליח שאול מכריז: "אֲבָל בְּכָל אֵלֶּה אֲנַחְנוּ יוֹתֵר מִמְּנַצְּחִים עַל־יְדֵי זֶה שֶׁאָהַב אוֹתָנוּ. כִּי בָּטוּחַ אֲנִי שֶׁלֹּא הַמָּוֶת וְלֹא הַחַיִּים, לֹא מַלְאָכִים וְלֹא שָׂרָרוֹת, לֹא דְּבָרִים שֶׁבַּהֹוֶה וְלֹא דְּבָרִים שֶׁבָּעָתִיד, לֹא כֹּחוֹת, לֹא גֹּבַהּ וְלֹא עֹמֶק, וְלֹא שׁוּם בְּרִיאָה אַחֶרֶת תּוּכַל לְהַפְרִידֵנוּ מֵאַהֲבַת אֱלֹהִים שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲדוֹנֵנוּ" (רומים ח':ל"ז-ל"ט). אנו מתגברים לא בכוחנו, לא בעקשנותנו ולא במאמץ דתי, אלא בכוחו של זה שאהב אותנו.
ולכן גם היום יכול כל אחד להשיב שוב על השאלה המרכזית: באיזו רוח אני מונהג? אם אנו מונהגים ברוח אלוהים, נשמע את קול הרועה, נלך על יד מי מנוחות, ניזון מדברו, נמית את מעשי הבשר, נחיה לא בפחד אלא באימוץ לבנים, לא בשעבוד אלא באהבה. האדון חפץ להוביל את צאנו. הוא חפץ להשיב את הנפש, להדריך במעגלי צדק, למשוח בשמן ולמלא את הכוס עד שתעלה על גדותיה. אשרי האדם שאינו רק יודע לומר "יהוה רועי", אלא באמת מאפשר ליהוה להיות רועה כל חייו.
רועה אורן לב ארי