בטחון שלם
הגיע הזמן לחדול מלדרוך במקום. אגרת אל העברים קוראת לנו בפה מלא וללא היסוס: "לָכֵן נַעֲזֹב אֶת רֵאשִׁית דִּבְרֵי הַמָּשִׁיחַ וְנִתְקַדֵּם אֶל הַשְּׁלֵמוּת, וְלֹא נָשׁוּב לְיַסֵּד יְסוֹד שֶׁל תְּשׁוּבָה מִמַּעֲשִׂים מֵתִים וֶאֱמוּנָה בֵּאלֹהִים, תּוֹרַת טְבִילוֹת וּסְמִיכַת יָדַיִם, וּתְחִיַּת הַמֵּתִים וְדִין עוֹלָם" (עברים ו:א-ב). דברי השליח ברורים: היסוד כבר הונח – די לחזור ולהניחו שוב ושוב. הגיע עת לצעוד קדימה.
אנו יודעים לפנות אל הזקנים, לבקש משיחה בשמן, להתוודות על חטאים – וכל זה טוב והכרחי. אך אם לאחר עשרים או שלושים שנות חיים רוחניים אדם עדיין זקוק לכך שיסבירו לו מיהו ישוע – משהו השתבש. אלוהים מביט עלינו באהבת אב – ויש בכך יופי עמוק. אולם להיות ילדים במובן הטוב של המילה אין פירושו לעמוד במקום לנצח. הכתוב אומר כי עד עתה הייתם צריכים להיות מורים בעצמכם.
כל מאמין עובר רגע מכריע באמונתו – אותה נקודה שבה התשובות הפשוטות אינן מספיקות עוד, שבה הנוסחאות המוכרות מתפוררות ואתה נדחף לחפש את אלוהים בעומק גדול יותר. אם מעולם לא עברת משבר כזה – טרם גילית את עומקה האמיתי של האמונה. משבר זה אינו סוף הדרך. הוא תחילתה. והוא הכרחי.
יש מלכודת רוחנית שקל ליפול בה: לעשות – לגנות את עצמך – לעשות שוב – לגנות שוב. מעגל זה מתיש ומונע כל התקדמות. הנפילה הראשונה – קשה. אך הגינוי העצמי הבא בעקבותיה, שוב ושוב – קשה ממנה. הרוח זקוקה לצמיחה, וצמיחה מתרחשת בדברים פשוטים ביותר. הראשון והיסודי שבהם הוא הרצון. אפילו אלוהים אינו יכול לסייע למי שאינו חפץ בכך. הוא אינו כופה עלינו לדעת אותו – אך ברוחו הוא נגלה למבקשים אותו.
יש להבחין בין שני מושגים שונים ביסודם: אֱמוּנָה וּבִטָּחוֹן. האמונה היא נקודת המוצא – ההסכמה הפנימית עם האמת האלוהית. הביטחון הוא משהו עמוק יותר: הוודאות השקטה שאלוהים נמצא, שולט ומוביל – גם כאשר הנסיבות מכחישות זאת. אלה שני דברים שונים, ואין לערב ביניהם. מתנת האמונה היא מתנה מיוחדת, השונה מאדם לאדם. אך הביטחון אינו מתנה הניתנת פעם אחת עם הלידה מחדש. הביטחון נבנה מתוך מערכת יחסים חיה ורציפה עם מי שהוא אהבה. לא ניתן לקבלו אחת ולתמיד – יש לטפחו יום יום.
אל ביטחון שכזה קורא לנו האדון – ביטחון שלם בכך שלא השטן שולט במצבנו, כי אם אלוהים. הבחנה זו יסודית. השטן פועל בעולם – זו אמת. אך מי ששוכן באלוהים עומד על קרקע אחרת. "רַבִּים אֲשֶׁר אִתָּנוּ מֵאֲשֶׁר אֲשֶׁר אוֹתָם" (מלכים ב ו:טז) – כך מצהיר הכתוב בפי הנביא אלישע לעבדו הנבהל. העבד ראה רק את הצבא הארמי. אלישע ראה מרכבות האש. שניהם הביטו באותה מציאות – אך ראו דברים שונים לחלוטין. והשאלה העומדת לפני כל אחד מאתנו היא פשוטה: באיזו עין אנו מביטים?
מבט כזה אינו בא מאליו. שמואל הקטן שמע קול ולא הבין מי מדבר אליו – וזה היה טבעי לגמרי בהתחשב בגילו וניסיונו. אך אם אדם הלך עם אלוהים שנים רבות ועדיין אינו מסוגל להבחין בקולו – הגיע הזמן לשאלה כנה: האם יש בחיי דיאלוג חי עם אלוהים? האם תפילתי היא שיחה, או טקס בלבד? הכתוב אומר: "אִם כֵּן הָאֱמוּנָה בָּאָה מִשְּׁמִיעָה, וְהַשְּׁמִיעָה בִּדְבַר אֱלֹהִים" (רומים י:יז). היכן שאין רצון לשמוע – האמונה אינה באה. והיכן שהאמונה אינה באה – האדם נשאר בדיוק היכן שהיה.
הצמיחה הרוחנית אינה יכולה להתרחש בבידוד. היא דורשת סביבה. היא דורשת קהילה שאינה משותקת מפחד ואינה מסתפקת בשיחות ריקות, אלא משקיעה באמת בדברי הרוח. היא דורשת אדם – מנטור, דוגמה, מישהו שאפשר ללמוד ממנו ולהביט בחייו. ללא זאת, הדיבור על צמיחה נשאר דיבור בלבד. וכן נדרשת ענווה. אדם עניו אינו מי שחושב על עצמו לרעה. הוא מי שזקוק תמיד לאלוהים – יותר מכל דבר ומכל אדם אחר. "אֱלֹהִים לַזֵּדִים הוּא יִתְנַגֵּד, וְלַעֲנָוִים יִתֵּן חֵן" (יעקב ד:ו) – אלה אינן מילים יפות בלבד. זהו התנאי שבו הצמיחה הופכת אפשרית.
אגרת אל העברים מזכירה לנו: "כִּי אֱלֹהִים אֵינֶנּוּ עַוָּל לִשְׁכֹּחַ אֶת מַעֲשֵׂיכֶם וְאֶת עֲמַל הָאַהֲבָה אֲשֶׁר הֶרְאֵיתֶם לִשְׁמוֹ, כִּי שֵׁרַתְּכֶם אֶת הַקְּדוֹשִׁים וְאַתֶּם מְשָׁרְתִים" (עברים ו:י). האדם שהגיע לבגרות רוחנית הוא האדם שלמרות נסיבותיו ומאבקיו האישיים, עדיין מסוגל לשרת אחרים. לא מפני שאין לו בעיות – אלא מפני שהוא נושא בתוכו ביטחון הגדול מבעיותיו.
לכן מפציר בנו השליח שכל אחד מאתנו יגלה "אֶת אוֹתָהּ הַחֲרִיצוּת לִוְדָאוּת הַתִּקְוָה הַשְּׁלֵמָה עַד הַסּוֹף" (עברים ו:יא). עד הסוף – לא עד גל העייפות הראשון, לא עד אכזבה ראשונה. אלוהים שולט במצב, יהיה אשר יהיה. הוא יודע טוב מאתנו במה אנו זקוקים. ולמי שבא אליו – אין תוכנית ב' – לא מפני שאנו לכודים, אלא מפני שגדלנו. גדלנו דיינו לדעת: אין מקום טוב יותר מהיות בידיו.
רועה אורן לב ארי
וידאו עם תרגום לעברית: