שמשון: הסיפור המקראי הגדול ביותר על כוח, חולשה וגאולה אחרונה
סיפורו של שמשון הוא אחד הפרדוксליים ביותר בכתבי הקודש. לפנינו לא גיבור מושלם, אלא אדם שבו משתלבים באופן מדהים בחירה אלוהית וחולשה אנושית. הוא נולד לא במקרה: הופעתו מוכרזת מראש בהתגלות מלאך בתקופה שבה ישראל נמצא כבר זמן רב תחת שלטון הפלשתים. המלאך אומר לאם שמשון: "כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים (שופטים י"ג:ה'). כבר כאן מודגש: היוזמה שייכת לאלוהים, והוא בעצמו קובע את מטרת חייו של אדם זה.
נדר הנזירות שניתן על שמשון כלל הבדלה מיוחדת לה': הימנעות מיין ומכל תוצרת הגפן ואיסור לגזוז את השיער. בספר שופטים מודגש מספר פעמים ש**"וַיִּגְדַּל הַנַּעַר וַיְבָרְכֵהוּ יְהוָה. וַתָּחֶל רוּחַ יְהוָה לְפַעֲמוֹ (שופטים י"ג:כ"ד-כ"ה)**. הסימנים החיצוניים של הנזירות היו חשובים, אך המרכזי נשאר דווקא פעולת רוח ה'. כוחו של שמשון איננו רק מתנה פיזית, אלא ביטוי של רוח האלוהים ברגעים מפתח מסוימים בחייו.
התנ"ך מביא אפיזודות ספציפיות שבהן כוח זה מתגלה. בדרך לתִמנָה שמשון פוגש אריה, והכתוב אומר: "וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ יְהוָה וַיְשַׁסְּעֵהוּ כְּשַׁסַּע הַגְּדִי וּמְאוּמָה אֵין בְּיָדוֹ (שופטים י"ד:ו'). מאוחר יותר הוא לבדו מכה שלושים פלשתים, ואחר כך, כשהוא כבול, הוא מנתק את האזיקים, מוצא לחי חמור טרייה ומכה בה אלף איש. באפיזודה אחרת הוא עוקר את שערי העיר עזה יחד עם המשקוף ונושא אותם לראש ההר. כל אלה אינם רק אגדות על כוח, אלא עדויות לכך שאלוהים מסוגל להשתמש באדם אחד ככלי משפט כנגד עם מדכא. אפילו דרך אדם לא יציב מבפנים, אלוהים ממלא את תכניתו לשחרור ישראל.
עם זאת, אותו ספר שופטים מראה בכנות גם את הצד השני. בבחירת מערכות היחסים שמשון נמשך תדיר לנשים פלשתיות, תוך התעלמות מדאגת הוריו ומהשלכות רוחניות של החלטותיו. הנישואין עם פלשתית בתמנה מלווים בחידה במשתה, בהתפרצויות זעם ובנקמה; מאוחר יותר מסופר על זונה בעזה; השיא הוא הסיפור עם דלילה. בכל אחת מהאפיזודות הללו הקשרים האישיים של שמשון פותחים דרך לאויב. שוב ושוב הוא מוצא עצמו לצד אנשים המוכנים לבגוד בו, אך הוא אינו מפיק מסקנות.
הסיפור עם דלילה מתואר בפירוט מיוחד בפרק השישה עשר של ספר שופטים. היא שואלת ממנו שוב ושוב את סוד כוחו, ובכל פעם לאחר דבריו הפלשתים מנסים לתקוף אותו. שמשון משחק עם הסכנה, ממציא גרסאות כוזבות, למרות שכבר ברור שדלילה אינה פועלת לטובתו. לבסוף הוא מגלה לה את העיקר: "וַיַּגֶּד לָהּ אֶת כָּל לִבּוֹ וַיֹּאמֶר לָהּ מוֹרָה לֹא עָלָה עַל רֹאשִׁי כִּי נְזִיר אֱלֹהִים אֲנִי מִבֶּטֶן אִמִּי אִם גֻּלַּחְתִּי וְסָר מִמֶּנִּי כֹחִי וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּכָל הָאָדָם (שופטים ט"ז:י"ז). השיער כאן אינו מקור כוח קסום, אלא סימן להקדשתו. בגילוי הלב הוא בוגד לא רק בסוד, אלא גם בגבולות הייעוד שלו.
כאשר דלילה מרדימה את שמשון ומצווה לגלח אותו, מגיע הרגע שהכתוב מתאר כפתרון טרגי: "וַיִּקַץ מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אֵצֵא כְּפַעַם בְּפַעַם וְאִנָּעֵר וְהוּא לֹא יָדַע כִּי יְהוָה סָר מֵעָלָיו (שופטים ט"ז:כ'). זהו המשפט המפתח של כל הסיפור. אדם שהתרגל להתערבויות מיוחדות של אלוהים, כבר אינו מבחין שהוא נשען על ניסיון עבר ולא על נוכחות חיה של ה'. הפלשתים תופסים אותו, מנקרים את עיניו, כובלים אותו בשלשלאות ומכריחים אותו לטחון תבואה בבית האסירים. זה שהיה אמור להציל את ישראל מהפלשתים, הופך לעבד שלהם.
ובכל זאת, אפילו כאן התנ"ך משאיר מקום לתקווה: שערותיו מתחילות לצמוח מחדש. ביום חג גדול הפלשתים מוציאים את שמשון המעוור לבית דגון כדי ללעוג לו. הבית מלא אנשים, על הגג המון אצילים. ברגע זה שמשון פונה אל האלוהים בתפילה קצרה אך מלאת תוכן: "אֲדֹנָי יֱהוִה זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים (שופטים ט"ז:כ"ח). הוא מבקש חיזוק חד-פעמי, מתוך הבנה שכשלעצמו הוא כבר אינו מהווה איום.
ההמשך ידוע: הוא מחבק את שני העמודים האמצעיים שעליהם נשען הבית, וקורא: "תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים (שופטים ט"ז:ל'), והוא מפיל את המבנה. הכתוב מסכם: "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו (שופטים ט"ז:ל'). כך מסתיים מסע חייו הארצי של אדם שחייו מתחילה ועד סוף היו במתח בין הייעוד לבין הנפילות האישיות.
חשוב שהברית החדשה אינה מוחקת את שמשון מזיכרון האמונה. באיגרת אל העברים הוא נמנה בין אלה שלמרות שבירותם, בכל זאת גילו אמון באלוהים: "וּמָה אוֹסִיף לְדַבֵּר כִּי לֹא יַסְפִּיק לִי הַזְּמַן לְסַפֵּר עַל גִּדְעוֹן בָּרָק שִׁמְשׁוֹן יִפְתָּח דָּוִד וּשְׁמוּאֵל וְהַנְּבִיאִים (עברים י"א:ל"ב). משמעות הדבר היא שהכתוב רואה בו לא רק דוגמה של אזהרה, אלא גם עדות לנאמנות אלוהית. אלוהים מסוגל להשתמש אפילו בגורלות סותרים מאוד בתולדות עמו, מבלי להצדיק את החטא, אלא למלא את תכניתו.
סיפורו של שמשון נשמע רלוונטי גם היום, מפני שהוא מעלה כמה נושאים פשוטים אך רציניים. בחירה אלוהית ומתנות מיוחדות אינן מבטלות את אחריותו של האדם להחלטותיו. סימני הקדשה חיצוניים חסרי משמעות אם הלב צועד צעד אחר צעד לכיוון פשרה. הכוח שאדם מתרגל אליו עלול להיעלם ברגע שבו הוא מפסיק להיזקק לאלוהים. ובכל זאת, אפילו שם שבו אדם קוצר את תוצאות טעויותיו, נותרת האפשרות להרים קול אל ה' ולהישמע. במתח זה בין משפט לרחמים מתגלה לא רק אופיו של שמשון, אלא גם אופיו של האלוהים, שרואה לא רק את הנפילות, אלא גם את צעדי האמונה האחרונים.