מה שבלב מוליך אותנו
הלב של האדם הוא כמו הגה סמוי מן העין. לעיתים נדמה לנו שאנחנו מקבלים החלטות בשֵׂכֶל, "פועלים נכון", מתנהגים כפי שמצופה מאיתנו. אבל בעומק, לא ההרגלים ולא הנסיבות ולא הדעות שלנו מנהיגים אותנו באמת, אלא מה שמסתתר בלב. מה ששׁוֹלֵט בַּלֵּב – בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר שׁוֹלֵט גַּם בְּחַיִּים שֶׁלָּנוּ.
ה׳ יודע זאת טוב מאיתנו, ולכן ההבטחה שלו דרך הנביא יחזקאל איננה קודם כל על שינוי ההתנהגות, אלא על שינוי הלב: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְר֣וּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וַהֲסִרֹתִי אֶת־לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר" (יחזקאל ל״ו:כ״ו). לב אבן הוא לב שלא מרגיש, שלא מגיב לקול אלוהים, שנשאר קר גם מול חסד וגם מול תוכחה. לב בשר הוא לב חי, רגיש לרוח הקודש, מסוגל להתרכך, לשמוח, לשוב בתשובה, לאהוב.
אנחנו יכולים לומר בפינו שה׳ הוא מקום ראשון בחיים שלנו, אבל בפועל להישָׁלֵט על ידי פחד, על ידי חוסר ביטחון, על ידי עלבון ישן, על ידי מרירות, על ידי רצון לשלוט. אם הלב מלא בכעס לא נרפא, נִרְאֶה בכל הערה "התקפה" אישית. אם הלב מלא בפחד, נתחבא מכל צעד אמונה, גם כאשר אלוהים מזמין אותנו לצאת מן הסירה. אם הלב עסוק כל הזמן בעצמנו, גם השירות, גם הנתינה וגם רוחניות חיצונית יכולים להפוך לאמצעי לחפש כבוד או אישור. הלב מוביל – ואנחנו הולכים אחריו, לעיתים בלי לשים לב.
לכן הכתובים מזהירים אותנו שלא להקשיח את ליבנו. כך נאמר: "אַל־תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר" (תְּהִלִּים צ״ה:ח׳; עִבְרִים ג׳:ח׳). אפשר לשבת שנים באסיפה, לשמוע דרשות, לשיר שירים מוכרים – ובלב, לאט לאט, להתרגל להתנגד לקול ה׳. רוח הקודש מדבר: "סלַח", ואנחנו עונים בשקט: "אחר כך". הוא מזכיר לנו אדם שעלינו לגשת אליו, ואנחנו דוחים. ההקשחה הזו בדרך כלל שקטה, בלי דרמות. היא מתרחשת דווקא כאשר אנו מצדיקים את עצמנו שוב ושוב במקום לתת לה׳ לגעת בפצע.
אלוהים לא קורא לנו להעמיד פנים שהכול בסדר, אלא להביא אליו את ליבנו כמו שהוא. הכתובים מבטיחים לנו: "אִם־נִתְוַדֶּה עַל־חֲטָאֵינוּ, נֶאֱמָן הוּא וְצַדִּיק לִסְלֹחַ לָנוּ עַל־חֲטָאֵינוּ, וּלְטַהֵר אוֹתָנוּ מִכָּל־עָוֶל" (אִגֶּרֶת יוֹחָנָן הָרִאשׁוֹנָה א׳:ט׳). וידוי איננו רק רשימת עבֵרוֹת, אלא הסכמה לתת לאור ה׳ להיכנס למקומות הנסתרים בלב: למניעים, לפחדים, לקנאות, לקשרים הלא בריאים. כאשר אנחנו מפסיקים להצדיק את עצמנו ומתחילים לקרוא לדברים בשמם לפני אלוהים, מתחיל תהליך אמיתי של ריפוי.
כאשר הנביא ישעיהו ראה את כבוד ה׳, הוא לא הרגיש צדיק יותר מן האחרים, אלא להפך. הוא זעק: "וָאֹמַר אוֹי־לִי כִּי נִדְמֵיתִי, כִּי אִישׁ טְמֵא־שְׂפָתַיִם אָנֹכִי, וּבְתוֹךְ עַם־טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב, כִּי אֶת־הַמֶּלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי" (ישעיהו ו׳:ה׳). מפגש אמיתי עם הקדושה איננו משאיר מקום לאשליות על עצמנו. אבל דווקא שם, במקום שבו אנחנו מודים באמת על מצב הלב, אלוהים שולח גַּחֶלֶת מטהרת, מחזק אותנו וקורא לנו מחדש.
הלב החדש אינו רק "מרגיש אחרת", הוא גם לומד לראות אחרת. שאול השליח כותב: "וְאֵין־אָנוּ צוֹפִים אֶל־הַדְּבָרִים הַנִּרְאִים, אֶלָּא אֶל־אֲשֶׁר אֵינָם נִרְאִים; כִּי הַדְּבָרִים הַנִּרְאִים לְשָׁעָה הֵם, אֲבָל הַבִּלְתִּי נִרְאִים – לְעוֹלָמִים" (השְׁנִיָּה אֶל־הַקּוֹרִינְתִּים ד׳:י״ח). הלב הישן נאחז כל הזמן במה שרואים, במה שמרגישים, במה שקורה כרגע. הלב החדש לומד להישען על דבר ה׳, על הבטחותיו, על מה שלא משתנה גם כאשר הכול סביבנו רועד.
כאשר אנחנו נתקלים בחולשה שלנו, בפיתוי, בחוסר אונים מול נסיבות, אלוהים איננו מצפה שנאסוף את עצמנו בכוחות עצמנו. הוא מזכיר לנו: "הַכֹּל אֲנִי יָכוֹל בְּעֶזְרָתוֹ שֶׁל הַנּוֹתֵן בִּי כֹּחַ" (אִגֶּרֶת פִּילִפִּים ד׳:י״ג). וכל ההבטחות שלו אינן תלושות מן המציאות, אלא מבוססות במָשִׁיחַ: "כִּי כָל־הַבְטָחוֹת הָאֱלֹהִים כֻּלָּן בּוֹ הָיוּ 'הֵן' וּבוֹ הָיוּ 'אָמֵן' לִכְבוֹד הָאֱלֹהִים עַל־יָדֵינוּ" (השְׁנִיָּה אֶל־הַקּוֹרִינְתִּים א׳:כ׳). הלב החדש נאחז באמת הזו גם כאשר הרגשות מספרים סיפור אחר.
אבל המדד האמיתי למצב הלב אינו רק ביחס שלנו לאלוהים, אלא גם ביחס שלנו לאנשים. ישוע אמר: "בְּזֹאת יֵדְעוּ כָלָּם כִּי תַּלְמִידַי אַתֶּם, אִם־אַהֲבָה תִּהְיֶה בֵּינֵיכֶם" (יוחנן י״ג:ל״ה), והוא גם אמר: "יְדִידַי אַתֶּם – אִם־תַּעֲשׂוּ אֵת אֲשֶׁר אֲנִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם" (יוחנן ט״ו:י״ד). לב שנגע בו החסד לא יכול להישאר סגור בפני אדם אחר. הוא לומד לסלוח, ללמוד להקשיב, להחזיר ברכה במקום קללה, להמשיך לאהוב גם כאשר זה כואב. אם נרצה לדעת לאן הלב שלנו פונה, נוכל לשאול את עצמנו בכנות: איך אני מתייחס לאלה שהכי קשה לי איתם?
העבודה של אלוהים בלב אינה נעצרת באדם הבודד. הנביא מלאכי מדבר על מטרה רחבה הרבה יותר: "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל־בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל־אֲבוֹתָם" (מַלְאָכִי ד׳:ו׳). כאשר אלוהים מחליף לב אבן בלב בשר, זה מתבטא גם בבית, ביחסים, בין דורות. אבות שמוכנים להיפתח לילדיהם, לבקש סליחה, לברך, להתפלל. בנים שמוכנים לכבד, להקשיב, להשתחרר ממרירות ישנה. כך הלב החדש הופך לזרע של פיוס וריפוי, לא רק בחיים האישיים, אלא במשפחה ובקהילה.
הלב שלנו הוא המקום שאליו אלוהים מכוון היום את קריאתו. לא רק לשנות הרגל זה או אחר, אלא להסכים לכך שהוא יבדוק את המעמקים: מה באמת מניע אותי? מה אני אוהב? על מה אני נלחם? ממה אינני מוכן לוותר? אנחנו יכולים להתפלל בפשטות, אבל ברצינות: "אבא, הראה לי מה באמת שולט בלב שלי. אם יש לב אבן – החלף אותו בלב בשר. תן לי לב שמגיב אליך, שמקשיב לך, שמוכן לציית לך."
אלוהים איננו מבטיח לנו חיים חסרי קושי, אבל הוא מבטיח ללכת איתנו בדרך ולתת לנו לב חדש. בכל עונה של החיים, תחת כל נסיבות, אנו יכולים לבחור שוב ושוב להניח לרוח הקודש להנהיג אותנו מבפנים. וכאשר הלב משתנה, לאט לאט גם המסלול משתנה: ההחלטות, היחסים, התקווה, העתיד. מה שבְּלִבֵּנוּ באמת – לזה נלך. וזו הבשורה הטובה: במָשִׁיחַ, יש לנו זכות ויכולת לבקש ולקבל לב חדש, יום אחרי יום.
רועה אורן לב ארי