מן הכאוס אל השלום: לכידת המחשבות
כולנו מכירים עד כמה בקלות המחשבות סוטות מן העיקר וכמה קשה להשיב את הלב אל ה׳. הבשלות הרוחנית מתחילה במקום שבו אדם לומד להקשיב לקול ה׳ ולהכניע לפניו את עולמו הפנימי. חסדו של אלוהים כרוך בהקשבה ובציות לדברו כאשר הציות מתורגם לחיים מעשיים. "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְשָׁמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת־הַבְּרִית וְאֶת־הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ. וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ, וּבֵרַךְ פְּרִי־בִטְנְךָ וּפְרִי־אַדְמָתֶךָ, דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ…" (דברים ז׳ י״ב–י״ג).
אלוהים דיבר אל עמו מאז ומתמיד והוא ממשיך לדבר גם היום. כבר משה הצביע אל הנביא העתיד לקום שאליו חובה להקשיב: "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ, כָּמֹנִי, יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" (דברים י״ח ט״ו). גם הקול מן השמים בהר ההשתנות אישר את קדימות ההקשבה לבן: "זֶה בְּנִי הָאֲהוּב אֲשֶׁר־בּוֹ רָצִיתִי; אֵלָיו שִׁמְעוּ" (מתי י״ז ה׳).
מדוע ההקשבה כה חשובה? הכתוב אומר: "הָאֱמוּנָה מִן־הַשְּׁמִיעָה, וְהַשְּׁמִיעָה בִּדְבַר אֱלֹהִים" (רומים י׳ י״ז), וכן: "וּבִלְעֲדֵי אֱמוּנָה אִי־אֶפְשָׁר לְרַצּוֹת אֶת־הָאֱלֹהִים" (עברים י״א ו׳). איננו לומדים להקשיב מתוך סקרנות אלא כדי לעשות את רצון ה׳ באמונה ולשמח את לב האב.
ישוע הבטיח שלא יותיר אותנו לבד אלא ייתן את רוח הקודש שידריך ויחזק ויעיד על המשיח ויוביל אותנו אל האמת: "וַאֲנִי אֶשְׁאַל מֵהָאָב, וְיִתֵּן לָכֶם פָּרַקְלִיט אַחֵר לִהְיוֹת עִמָּכֶם לְעוֹלָם" (יוחנן י״ד ט״ז); "לֹא אַשְׁאִירְכֶם יְתוֹמִים; אָבוֹא אֲלֵיכֶם" (יוחנן י״ד י״ח); "כִּי כְּבֹא הַפָּרַקְלִיט אֲשֶׁר אֲנִי אֶשְׁלַח לָכֶם מֵאֵת הָאָב, רוּחַ הָאֱמֶת—הוּא יָעִיד עָלַי" (יוחנן ט״ו כ״ו); "וּכְשֶׁיָּבוֹא הוּא, רוּחַ הָאֱמֶת, יַנְחֶה אֶתְכֶם בְּכָל־הָאֱמֶת… הוּא יְכַבְּדֵנִי, כִּי מִשֶּׁלִּי יִקַּח וְיַגִּיד לָכֶם" (יוחנן ט״ז י״ג–י״ד).
קולו של רוח הקודש שקט ונחרץ. הוא נשמע בלב שיודע להירגע, לדחות הסחות דעת ולפנות מקום לנוכחות ה׳. אנו לומדים להבחין בין הקולות: העולם מציע תאוות עיניים ותאוות בשר וגאוות החיים; האויב מזין פחד ומרד; הבשר מבקש מידיות ונוחות; והרוח מוביל לענווה, לצדקה ולשלום.
הכתובים מלמדים לא רק להבחין במחשבות אלא גם למשול בהן: "כִּי אַף כִּי מִתְהַלְּכִים אָנוּ בַּבָּשָׂר—לֹא עַל־פִּי הַבָּשָׂר נִלְחָמִים. כִּי כְּלֵי מִלְחַמְתֵּנוּ לֹא בְּשָׂרִים, אֶלָּא בַּעֲצוּמַת אֱלֹהִים לְהַרְס מִבְצָרִים; מַפִּילִים מַחְשְׁבוֹת וְכָל־גָּבְהוּת הַנִּשֵּׂאת נֶגֶד דַּעַת אֱלֹהִים, וְשׁוֹבִים כָּל־מַחְשָׁבָה לְצִיּוּת הַמָּשִׁיחַ" (קורינתים ב׳ י׳ ג׳–ה׳). מבצרים כאלה אינם נוצרים ביום אחד; הם צומחים משקרים חוזרים ודפוסים שגויים, ונופלים במקום שבו הדעת מתאמנת לציות למשיח.
יסוד הציות טמון במשיח עצמו: "וְנִמְצָא כְּאָדָם, הִשְׁפִּיל עַצְמוֹ וְנִהְיָה שׁוֹמֵעַ עַד־מָוֶת, וְאַף מוֹת צָלָב. לָכֵן גַּם הָאֱלֹהִים הִגְבִּיהוֹ מְאֹד וְנָתַן־לוֹ שֵׁם מֵעַל לְכָל־שֵׁם" (פיליפים ב׳ ח׳–ט׳). כאשר אנו מכניעים את מחשבותינו לציות לו, אנו ניצבים בכוח שמו ובניצחון צלבו.
האויב לוחש: בלתי־אפשרי, או אצליח לבד. הכתוב משיב אחרת: "עִם בְּנֵי־אָדָם זֶה אֵינֶנּוּ אֶפְשָׁר, אֲבָל עִם הָאֱלֹהִים הַכֹּל אֶפְשָׁר" (מתי י״ט כ״ו); "אִם־תּוּכַל לְהַאֲמִין—כָּל־דָּבָר אֶפְשָׁר לַמַּאֲמִין" (מרקוס ט׳ כ״ג); וכן: "הָאֱלֹהִים מִתְיַצֵּב נֶגֶד הַגֵּאִים וְנוֹתֵן חֵן לַעֲנָוִים" (יעקב ד׳ ו׳). כך אנו חושפים את השקר ומחליפים אותו באמת.
חרדות תופסות לעיתים מקום רב מדי בנפש, אך האדון מצביע על דרך לחירות: "וְיוֹדְעִים אֲנַחְנוּ כִּי לְאֹהֲבֵי אֱלֹהִים, הַקְּרוּאִים כְּפִי עֲצָתוֹ—הַכֹּל פּוֹעֵל לְטוֹבָתָם" (רומים ח׳ כ״ח). לכן אנו נכנעים תחת ידו החזקה, משליכים עליו את דאגותינו, שומרים על פיכחות וערות ומתנגדים לאויב באמונה איתנה: "הַשְׁפִּילוּ אֶת־עַצְמְכֶם תַּחַת יַד־אֱלֹהִים הָעֲצוּמָה… הַשְׁלִיכוּ עָלָיו כָּל־דְּאָגַתְכֶם כִּי הוּא דּוֹאֵג לָכֶם. הִהְיוּ עֵרִים וּשְׁקֻלֵּי־דַּעַת; שָׂטָן צֹרֵרְכֶם מִתְהַלֵּךְ כְּאַרְיֵה שֹׁאֵג… הִתְנַגְּדוּ לוֹ, נֶכַח בֶּאֱמוּנָה" (פטרוס א׳ ה׳ ו׳–ט׳). אמונה הניזונה מן השמיעה עומדת איתן מול כל לחץ.
לכידת המחשבות היא משמעת יומיומית של אמון וצייתנות לישוע, הכרעה מודעת להכניע את הדעת לו ולהשריש את אמתו במקום רעיונות זרים. אין זו קשיחות לשמה או שליטה עצמית לשם שליטה; אלו חיים הנבנים מן הדבר, מתייצבים בעקביות ומשתחררים מהאשמות ומפחד.
הדרך המעשית כוללת הרגלים פשוטים ונאמנים: לפתוח את הכתובים, להתפלל ואף ללמוד להתפלל ברוח, לעבוד את ה׳ לא מתוך חובה אלא מתוך תודה, לחיות בקהילה ולשרת—כי שם האהבה מעוצבת. כך כותב הכתוב: "וְאַתֶּם, אֲהוּבִים, הִתְבַּנּוּ עַל־קֹדֶשׁ אֱמוּנַתְכֶם, וְהִתְפַּלְלוּ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ; הִשְׁתַּמְּרוּ בְּאַהֲבַת אֱלֹהִים" (יהודה כ׳–כ״א). ישוע דיבר על מקור פנימי המחדש ומכוון: "מִי שֶׁמַּאֲמִין בִּי—כַּאֲשֶׁר אָמַר הַכָּתוּב—מִבִּטְנוֹ יְזוּבוּ נַהֲרוֹת מַיִם חַיִּים" (יוחנן ז׳ ל״ח).
הבטחות אלוהים יציבות, ומלואן מתגלה במשיח: "כִּי כָּל־הַהַבְטָחוֹת שֶׁל אֱלֹהִים—בּוֹ הֵן כֵּן, וְגַם בּוֹ אָמֵן, לִכְבוֹד אֱלֹהִים עַל־יָדֵנוּ" (קורינתים ב׳ א׳ כ׳). מה שנרמז בתורה מוצא את מילואו במשיח—ברכה, ריבוי, הגנה ונוכחות—והציות של האמונה פותח לנו גישה אל מה שכבר הוענק.
זהו נתיב של סבלנות ומשמעת. אנו קוראים לשקר בשמו ומסרבים לו, לומדים לעצור זרמים חודרניים של מחשבה ולהחליפם בדבר ה׳, מוסרים לו דאגות ומדברים אמת בפינו, ובוחרים בשלום עם אנשים גם כאשר הדבר דורש צעד לאחור. עם הזמן חדל השכל להיות שדה של כאוס והופך למקום של שלום, והלב מתחזק באמון.
איננו מוכרחים להיות שבויים של מחשבותינו; במשיח ניתנה לנו סמכות לשבות אותן. אין זה ניצחון חד־פעמי אלא אורח חיים שבו אנו לומדים להקשיב לבן, ללכת אחרי הרוח ולהיאחז בדבר—עד כי יום אחר יום כל מחשבה לומדת ציות למשיח, ושלום אלוהים ממלא לא רק את הלב אלא גם את הדעת.תנה לנו סמכות לשבות אותן. אין זה ניצחון חד־פעמי אלא אורח חיים שבו אנו לומדים להקשיב לבן, ללכת אחרי הרוח ולהיאחז בדבר—עד כי יום אחר יום כל מחשבה לומדת ציות למשיח, ושלום אלוהים ממלא לא רק את הלב אלא גם את הדעת.
רועה אורן לב ארי