משביית החשך לחירות האור: הבחירה היומיומית
חֵטְא איננו מעשה שולִי; הוא סדק החורץ בלב־הבריאה, קרע בין תכניתו של ה׳ ובין חירותו של האדם. כבר בדפים הראשונים של הכתובים נשמעת חריקה זו, כאשר אדם וחוה מסתתרים: «וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן» (בראשית ג׳ 8). הפחד מפני האור מלמד עד כמה החטא מחשיך את מבט הלב.
בתנ״ך מופיעים כמה שורשים המתארים צדדים שונים של החטא: יש שמחטיאים את המטרה, יש המעַוְּתִים את הדרך, ויש המורדים במודע. חטא עשוי להיות טעות, עיוות אופי או מעשה מרד גלוי. הנביא ישעיהו מזהיר: «עֲוֹנוֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּילִים בֵּינֵיכֶם וּבֵין אֱלֹהֵיכֶם» (ישעיהו נ״ט 2). כך נוצר נתק לא רק בין אדם לבוראו, אלא גם בין אדם לחברו.
הכתובים ממחישים זאת בסיפורים מוחשיים: נדב ואביהו מקריבים “אֵשׁ זָרָה” (ויקרא י׳); עוזה נוגע בארון בלא יראה (שמואל ב׳ ו׳). הקדושה איננה סובלת קלות־דעת. ובכל זאת, באותם דפים עצמן זורחת התקווה: דוד השבור זועק, «חָנֵּנִי אֱלֹהִים… כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אוֹדֵעַ» (תהילים נ״א 3, 5). התשובה פותחת את שערי החסד: «אַשְׁרֵי אָדָם לֹא־יַחֲשֹׁב יְהוָה לוֹ עָוֹן» (תהילים ל״ב 2).
בבוא המשיח מקבלת סוגיית החטא עומק חדש. הבשורה מכריזה: «עַל־הַחֵטְא כִּי אֵינָם מַאֲמִינִים בִּי» (יוחנן ט״ז 9). אי־האמון שולל מן האדם את מקור החיים. לפיכך הפונה אל המשותק אומר תחילה: «בְּנִי, נִסְלְחוּ לְךָ חַטֹּאתֶיךָ» (מרקוס ב׳ 5) — ורק אחר־כך: “קוּם הִתְהַלֵּךְ”. תחילה משוקם הקשר, ורק אחר כך מתוקן המעשה.
השליח יוחנן קובע: «כָּל־הָעֹשֶׂה חֵטְא גַּם־פּוֹרֵץ אֶת־הַתּוֹרָה, וְהַחֵטְא הוּא פֶּשַׁע» (יוחנן א׳ ג׳ 4). שאול מוסיף: «כָּל מַה שֶּׁאֵינוֹ נִבְרָא מֵאֱמוּנָה — חֵטְא הוּא» (רומים י״ד 23). לב הסוגר עצמו בפני אמון מאבד גם את חיותם של מעשים “טובים” כלפי־חוץ.
המקום שבו החטא מוליד מוות, מבשר הבשורה חילוף גדול: «כִּי שְׂכַר הַחֵטְא — מָוֶת, וּמַתַּת אֱלֹהִים — חַיֵּי עוֹלָם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲדוֹנֵנוּ» (רומים ו׳ 23). על הצלב נושא המשיח את תוצאות המרד ופותח דרך של חסד.
החירות איננה מבטלת את חומרת החטא. פטרוס מספר על תרמית חנניה וספירה: הם «לֹא לַאֲנָשִׁים כִּזַּבְתֶּם כִּי אֶל־אֱלֹהִים» (מעשים ה׳). שקר בלב הקהילה מבקש להגניב אפלה אל תוך אזור האור, והאור מגיב מיד. לכן מפצירים השליחים: «וְאַל־תַּעֲצִיבוּ אֶת־רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁל אֱלֹהִים» (אפסים ד׳ 30).
מה יֶשׁ לְאָדָם לַעֲשׂוֹת? התוַדּוּת. «אִם־נִתְוַדֶּה עַל חֲטָאֵינוּ, נֶאֱמָן הוּא וְצַדִּיק לִסְלֹחַ לָנוּ וּלְטַהֵר אֹתָנוּ מִכָּל־עַוְלָה» (יוחנן א׳ א׳ 9). ההתוַדּוּת היא הנכונות לחשוף את הסמוי לאור האמת; הטהרה היא נשיבת הרוח המחיה את הנפש. מי שטעם את הזרם הרענן הזה חדל לראות בחטא פרי אסור ומתחיל לשמוע את רחש העלים היבשים במקום שבו יכולה הייתה לפכות מים חיים.
החטא הוא ניתוק מן הלב האוהב; הצדקה היא חזרה אל קצבו. חוק, נביאים, צלב וקבר ריק מעידים בקול אחד: “האם תבחר בחיים?” התשובה נכתבת לא בדיו, אלא בכל הכרעה אנושית. ובכל פעם שאדם בוחר באור — העולם כולו משתפר.