חומות הים
"חומות הים" אינן רק תיאור פיוטי מתוך הכתובים – הן ביטוי עמוק לדרך הרוחנית שכל מאמין נדרש לעבור. סיפור חציית ים סוף איננו רק זיכרון היסטורי. הוא פונה אל כל אדם הניצב בצומת בין פחד לאמונה, בין שליטה לביטחון, בין בלבול לשקט שבאלוהים. כאשר עמד עם ישראל מול הים מאחוריו צבא פרעה, לא נותרה לו אלא דרך אחת: להאמין ולהתקדם.
הים לא נבקע רק כדי להוביל את העם אל המדבר. מטרתו של אלוהים הייתה מאז ומעולם להובילם אל הארץ המובטחת. לעיתים, מה שנראה לנו כמבוי סתום, הוא בידיו של אלוהים דווקא קריאה לצעוד קדימה. "וַיָּבֹאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה, וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" (שמות י״ד:כ״ב). המים שנעצרו בציוויו של אלוהים לא שימשו כאיום – אלא כהגנה, כסימן לכך שאלוהים צועד עמם.
בלב הבשורה עומדת אמת אחת ברורה: אנו מחזיקים בידינו הרבה יותר ממה שאנחנו מודעים. חוסר הוודאות, העייפות הנפשית והרוחנית נובעים לא פעם מהשכחה – שכחת זהותנו, שכחת הבטחותיו של אלוהים, ושכחת העובדה שאנו שלו. החסד איננו דבר זול – אלא מתנה ששולמה במחיר הגבוה ביותר. המחיר הזה הוא חייו של המשיח.
רבים מבין המאמינים חיים בתחושת אשמה עצמית מתמדת – כאילו לעולם לא יהיו "רוחניים מספיק". אך הליבה של האמונה באלוהים איננה מבוססת על הישגים, אלא על מערכת יחסים. איננו מטפסים כדי להגיע אליו – הוא זה שבא אלינו. "מַה תִּצְעַק אֵלָי? דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (שמות י״ד:ט״ו). דברים אלו שנאמרו למשה מהדהדים גם היום. כבר קיבלנו את מה שאנחנו צריכים. עכשיו הזמן לצעוד.
לעיתים תפילותינו אינן ביטוי של אמונה, אלא של חרדה. אנחנו מדברים, מתאמצים, מנסים לגרום לשמים להקשיב – ושוכחים שאלוהים מקשיב תמיד. השתיקה מאפשרת לשמוע את מה שהפחד משתיק.
כאשר אלוהים מזכיר למשה את המטה שבידו, הוא איננו נותן לו כלי חדש – אלא מעורר בו מודעות למה שכבר הופקד בידיו. כך גם המשיח עבורנו – הרועה האמיתי, המוליך אותנו דרך הבלתי אפשרי. הוא זה שהלך לפנינו ופתח את הדרך.
ישוע לא רק בקע את הים – הוא פתח לנו את הדרך אל האב. הארץ המובטחת איננה רק סמל לשפע חומרי, אלא מייצגת את השיבה הביתה – אל הקשר המחודש עם אלוהים, אל השלווה העמוקה והנוכחות הבלתי ניתנת לערעור. ישוע הכריז: "אֲנִי הַדֶּרֶךְ וְהָאֱמֶת וְהַחַיִּים, אֵין אִישׁ בָּא אֶל הָאָב אֶלָּא דֶּרֶךְ שֶׁלִּי" (יוחנן י״ד:ו׳). דרכו אל תוך המוות ותחייתו, הן שפתחו לנו את הדרך לחיים.
ניסים עשויים לפתוח דלתות, אך האמונה היא זו שצועדת דרכן. אמונה אמיתית איננה פסיבית – היא תנועה. החסד אינו מבטל את המאמץ, אלא משנה את האופן שבו אנו פועלים. איננו הולכים בכוח עצמנו – אלא בידיעה שאנחנו לא לבד.
ייאוש, עייפות, תחושת בדידות – אלה נולדים כאשר מבטנו מופנה פנימה, אל עצמנו. הכתובים מזמינים אותנו להרים את עינינו. כשהמבט עובר מה"אני" אל המושיע – אנו מוצאים בהירות, שלום, וכיוון מחודש. אינך נשכח. אינך לבד. אתה מוקף בחסד ובאמת – כחומות מים, ימינך ושמאלך.
האמונה קוראת לנו שלא להלך לפי מה שעינינו רואות – אלא לפי מה שאנחנו יודעים באמת. "וְהָאֱמוּנָה הִיא בִּטָּחוֹן בַּדְּבָרִים שֶׁנִּקְוֶה לָהֶם, וְהוֹכָחָה עַל דְּבָרִים שֶׁאֵינָם נִרְאִים" (עברים י״א:א׳). דבר ה׳ מבטיח לנו שהכול כבר ניתן. תפקידנו איננו להרוויח – אלא לקבל. ולעיתים, קבלה מתחילה דווקא בדממה, בביטחון שקט, בצעד אחד קדימה, אל תוך מה שאלוהים כבר הכין עבורך.
רועה אורן לב ארי