סיפורו של הרב הראשי להונגריה - יצחק ליכטנשטיין
הרב ליכטנשטיין 1824-1909
עוד לא מלאו ליצחק ליכטנשטיין עשרים שנות קיום והוא הוסמך לרבנות. בעודו משרת בבתי כנסת שונים בקהילות יהודיות בצפון הונגריה, מונה לרב המחוזי, בתפקיד זה פועל הרב בחריצות במשך ארבעים שנה.
עוד בשלב מוקדם של משרתו, הראה לו ידיד, מורה יהודי בבית הספר הקהילתי שבמחוזו, את ספר הברית החדשה. יצחק ליכטנשטיין הביע כעס על המורה, שכיהודי, בכלל העיז להחזיק ספר זה בחיקו. לכן, בזעם רב חטף מידיו את הספר והשליכו לעבר הקיר שבצידו השני של החדר, הספר פגע בקיר ונפל מאחורי מדף ספרים גדול וישן, שם נשכח בעודו מעלה אבק במשך שלושים שנה.
באותה התקופה, פרצה האנטישמיות בהונגריה, זאת הגיעה לשיאה בעלילת הדם של "טיסה-אסלר". בעיירה מדהימה זו השוכנת לרגלי נהר, נזרקו שנים עשר יהודים ויהודייה אחת לכלא באשמה שרצחו ילדה פולניה וזאת כדי להכין מצות-פסח בעזרת דמה. נוסף על כך, נחטף ילד יהודי מביתו על ידי המשטרה המחוזית ולאחר התעללות ואיומים אולץ להוות עד-שקר כנגד אביו, שמש בית הכנסת, בגין רצח אותה ילדה.
כמו עלילות דם אחרות נגד היהודים, גם עלילה זאת הופרחה מאוחר יותר. היה זה פרופסור פרנץ' דעליטש מאוניברסיטת לייפציג, כמשיחי, האמין בישוע ובאהבת העם הנבחר - העם היהודי, לכן החליט להתקומם נגד עלילת-דם זאת עם כמה מחבריו המשיחיים, וזאת במטרה להגן על שמם הטוב של היהודים. נוסף על כך, רצו לצאת נגד אלו הרוצחים ומסיתים בשמו של ישוע, לכאורה.
ניתן ללמוד על המצב הנפשי בו היה שרוי הרב ליכטנשטיין באותו הזמן מתוך מאמרו במגזין "המראה היהודית":
"רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרַי, יֹאמַר-נָא יִשְׂרָאֵל" (תהילים קכ"ט:א) אין צורך להכביד בהסבר ארוך כדי להבין שבמילים אלו תיאר מחבר תהילים את הרדיפות המרות והצרות שחווינו מנעורינו על ידי האוכלוסייה הקתולית הסובבת אותנו.
הקנטות ולעג, אלימות והשפלות, היו מנת חלקינו גם מילדיהם של אותם שונאים, אני עוד זוכר את האבנים שנזרקו עלינו כשיצאנו מבית הכנסת. אני זוכר כיצד ראיתי בבכי את אבי מושלך לרצפה כי לא פינה דרך. חוויות אלו מוכרות לכולנו, והלוואי שתהפוכנה לנחלת העבר.
חוויות ילדות נחרטות עמוק בנפשו של ילד, גם כשגדלתי לא נתנו לי סיבה לשכוח חוויות אלו, להיפך, זו היא הסיבה למסקנה אליה הגעתי, שכל הצרות הללו, מקור רדיפותינו, תלויים באותו האיש, בישו-הנוצרי, הדורש וחושק במותינו, היהודים.
בהכרה זו גדלתי, התבגרתי וזקנתי, לא ידעתי שיש הבדל בין הקתולים הנומינליים לבין נוצרים אחרים. זה אולי ישמע מוזר, אך דווקא עלילת הדם של "טיסה-אסלר" היא זאת שהניעה אותי לרצות ולקרוא את הברית החדשה, שהרי את השנאה וההסטה, עלילות הדם והקריאות "מוות ליהודים", כל אלו התחבאו מאחורי שמו של המשיח שלהם, כתירוץ וחיפוי לשנאה ולרדיפה שלהם אותנו, היהודים.
מעשי הזוועה שהובלו על ידי אנשים שנשאו את שם המשיח כדי לקדם פעולות נפשעות אלו, עוררו את חמת זעמם של אותם המשיחיים, כגון פרופסור דעליטש. אלו היו מאמינים אמיתיים של המשיח ההולכים אחריו לפי דבריו. הללו, הרימו קולם כנגד השקרים, השנאה והאנטישמיות, כתבו מאמרים והפיצו אותם להגנת היהודים וכנגד שקרי המתחזים. כשקראתי מאמרים אלו, פגשתי בקטעים שבהם המשיח היה כמקור של שמחה, שלום וגאולה, בשורה של אהבה וחיים לכל המין האנושי.
תארו לכם איזו הפתעה הייתה זאת בשבילי, כשדווקא אז, בפינה נידחת ומאובקת, מצאתי את אותו הספר ששלושים שנה קודם לכן חטפתי מידיו של אותו המורה וזרקתיה בכעס. דפדפתי בספר והחלטתי לקרוא אותו, איך אוכל לתאר את מה שגיליתי?
כמה אדיר, בעל עוצמה ותפארת היה הספר הזה, שעד אותו רגע היה חתום בפניי. הכל בו נראה היה חדש, אך יחד עם זאת, כה עמוק."
במשך שלוש שנים שמר הרב ליכטנשטיין את הרגשות הללו עמוק בליבו והרחק מכולם. אך בבית הכנסת החל להטיף תורות חדשות, שונות מאוד מהמקובל, קהל בית הכנסת הביע התעניינות והתלהבות בלימודו החדש. שבת אחת, כבר לא שלט בעצמו, והחליט להטיף על 'משל הקברים המסוידים' מתוך דבריו של ישוע וגילה לקהל בית הכנסת כי מתוך הברית החדשה לקוח המשל, כמו כן הוציא לאור שלוש חוברות שעוררו סנסציה ושערורייה בין היהודים. שיחות על כך הגיעו לא רק לכל הונגריה, אלא הפכו לנושא השיחה העיקרי של כל הקהילות היהודיות באירופה, שהרי היה מדובר ברב מלומד, זקן ונכבד הידוע בקרב הקהילה היהודית, הקורא לעמו לבוא לישוע ולברך אותו כמשיח.
כפי שהיה צפוי מכבר, סופת רדיפות פרצה על הרב, זעם ולעג הוטחו בו מקברניטי היהדות החרדית ובדפי העיתונות היהודית, האיש שעד עתה היה מאצילי המנהיגים לפתע הוקע כאחד שמביא חרפה וקלון, כל זאת משום שהעיז לבטא את שמו השנוא של ישוע. נאמר עליו כי הוא מכר את נשמתו למיסיונרים וכי המיסיון חטף אותו והכריח אותו לחתום על חוברות שמעולם לא כתב. אי לקח נדרש להתייצב לשימוע בפני מועצת הרבנות הראשית. בהגיעו, חברי המועצה קראו לעברו בזעם "חזור בך!!" אך הוא ענה "אשמח לחזור בי, במידה ותוכיחו לי כי טעיתי." הרב הראשי, הרב כהן, הציע פשרה: "לרב ליכטנשטיין יתאפשר להאמין בכל שרק ירצה, אם יבטיח לנצור זאת בלבבו, הרחק מכולם ולעולם לא לדבר שוב על אותו האיש". ולגבי החוברות, הציע הרב כהן כי הרב ליכטנשטיין יעיד על עצמו כי היה תחת אי-שפיות זמנית באותה העת שכתב את החוברות.
לכך ענה הרב ליכטנשטיין בשלווה אך בתקיפות שהוא דוחה הצעה מוזרה זו משום שהוא בשפיות מלאה ואיננו מוכן להתבייש באמונתו. בתגובה לכך, נדרש ממנו להתפטר ממשרתו. הרב ליכטנשטיין ענה שאין בכוונתו להצטרף לכנסייה נוצרית כלשהי. "בברית החדשה מצאתי", כך אמר, "את היהדות האמיתית, ואני מתכוון להישאר עם בני קהילתי, וכפי שעשיתי עד עתה, להמשיך ולהטיף להם את האמת."
כך אכן עשה, על אף הרדיפות שהמשיכו לבוא אחריו, הוא המשיך להחזיק במשרתו כרב מחוזי ובמקביל המשיך לדרוש וללמד גם מתוך הברית החדשה. הייתה זו עדות נוגעת ללב, על הקשר הנפלא ששרר בינו לבין חברי קהילתו בבית הכנסת, וזאת משום שרק להם היה הכוח לתבוע את פיטוריו. מעבר לכך, על בני קהילתו הופעלו לחצים כבדים לדרוש בפיטוריו. אחדים מהם, כולל בני משפחתו, אף נאלצו לסבול מכך שעסקיהם נפגעו כחלק מלחץ זה, אך בני קהילתו שמרו לרב ליכטנשטיין את אמונם.
בינתיים המשיך לכתוב וללמד, ופירות רוחו התפרסמו ברחבי הארץ, כתביו הפכו לשם דבר וארגונים וכנסיות החלו מבקשים את שירותיו. אך לאלה ענה הרב כי "בין בני-עמי אני נשאר, ועם עמי אשב. כן, אני אוהב את המשיח ישוע. כן, אני מאמין בקדושתה של הברית החדשה. אך אין בכוונתי לשנות את דתי או להצטרף לכנסייה נוצרית כלשהי."
מאוחר יותר, כשהתרופפה בריאותו בעקבות הרדיפות אותן חווה מכמה מבני עמו וגילו המופלג, פרש ממשרתו והשתקע בבודפשט, שם מצא אפשרות להביא לידי ביטוי את כישרונו בכתיבה, אולם הרדיפות רק התגברו ונהפכו חסרות רחמים וכללו אלימות פיזית. "רופאים, פרופסורים ומשכילים יהודים אחרים באו לבקרני, בהוקיעם את יחסה העוין של הרבנות המקומית אלי, כמוהם היו גם רבנים שהתכתבו עמי בניסיון להגיע עמי לפשרה ולשכנע אותי לחזור בי בויכוחים, העובדה הייתה כי לרובם לא היה שום מושג בכל הנוגע לברית החדשה, וכאשר ציטטתי להם מתוכה, התפלאו וביקשו גם עותק לעצמם."
אני, שהייתי רב מכובד ומוערץ במשך ארבעים שנה, נחשב כעת בקרב עמי לאחוז דיבוק ושד, שונאיי רואים בי כמצורע, משומד שיש לנדותו ולהחרימו. הצביעו עלי וצחקו, אם כי כל עוד אני חי, גם אם אאלץ לעמוד לבדי, אעמוד על המשמר ואמתין לקולו של אלוהים ואייחל לשובו של המשיח ישוע."
ב16 לאוקטובר 1909, לילו האחרון של הרב ליכטנשטיין, וכשידע כי הגיע שעתו. בנוכחות אשתו והאחות שטיפלה בו אמר: "תמסרו ברכתי לאחיי וידידיי, לילה טוב ילדיי, לילה טוב גם לכם שונאיי. שוב לא תוכלו לפגוע בי. אל אחד לנו ואב אחד לכולנו, לכל הקרואים בניו בשמים ובארץ, ואחד הוא המשיח אשר מסר את חייו על העץ המקולל למען ישועת בני האדם. בידו אני מפקיד את רוחי."
באותו הלילה, עבר הרב יצחק ליכטנשטיין לידיו של המשיח.
הרב ליכטנשטיין, השאיר אחריו מכתביו:
"זו היא השגחה מלמעלה ששלושים שנה אחרי גרמה לי להיזכר בספר הברית החדשה אשר הושלך על ידיי בפרץ של זעם. בעודו שוכב שם ומעלה אבק, מכל שורה ומילה פרצה רוח היהדות בשפע: אור, חיים, כוח, התמדה, אמונה, תקווה, אהבה, טוהר, מידות, נצח, אמונה באלוהים, אדיבות, אורך-רוח, אהבה אל השונאים, מתינות והסתפקות במועט עד לאיבוד תחושת מחסור, רחמנות, עדינות, התחשבות בזולת ורצינות מצד המאמין עצמו.
כל אלה ועוד הן התכונות שזורמות מתוך הספר הזה, כל עקרון נאצל, מוסר טהור, מידה טובה והפאר שבמורשת קהילת יעקב, הופיעו פה. אך בצורה מטוהרת, מזוקקת ומלוטשת. מצאתי בברית החדשה נחמה לכל אבל ולכל נפש דואבת, מרפא לכל חבול מהמוסר הפגום של העולם, אמונה שמחדשת ולידה לחיים-חדשים בהליכה שהיא על פי רצון אלוהים.
בעבר סברתי שהברית החדשה הינו ספר טמא, מקור לגאווה, אנוכיות, שנאה, אנטישמיות ואלימות, אך כאשר פתחתי את הספר, הרגשתי כיצד הוא שובה את ליבי בצורה משונה ונפלאה. לפתע, תפארת ואור חדרו לנשמתי. חיפשתי קוצים אך מצאתי ורדים, פנינים במקום אבנים, במקום שנאה מצאתי אהבה. במקום נקמה מצאתי סליחה. במקום עבדות מצאתי חירות.
היהודי 'חולה' מזה כמעט אלפיים שנה, ביקור רופאים או חיי-פאר לא ירפאו אותנו, אלא באמונה בלבד, ובקשר אישי עם המשיח-ישוע, נוכל למצוא רפואה על ידי כוחו המרפא של המשיח. המחפש רפואה, הצעתי כי ירים את פניו בענווה ויביט על ישוע בהדר תפארתו האלוהית, כשהוא נישא ומורם לנצח נצחים כגואלה של האנושות, משיח ישראל ושר השלום.
לפני כאלפיים שנה, ישבו בירושלים אנשי הסנהדרין ובין עצמם תהו לגבי השאלה – איך למנוע ולהכחיד את שמו של ישוע, אותו שם ששליחיו היהודים ניסו להפיץ. אז, קם רבן גמליאל הנודע ואמר: "עתה אני אומר לכם, חדלו מן האנשים האלה והניחו להם, כי העצה או הפעולה הזאת תופר אם מאת בני אדם היא. אבל אם מאלוהים היא, בכל מקרה לא תוכלו להפר אותה, פן תימצאו נלחמים באלוהים!" (מעשי השליחים ה':כ"ז-ל"ח, הברית החדשה).
אין ספק שפעולה זאת הייתה פעולת אלוהים משום שלא הופרה עד עצם היום הזה. אש הקודש לא דעכה ולא כבתה קרוב לאלפיים שנה, היא הרחיקה בהתפשטותה יותר מכל רודן כובש עולם אחר. היא תעצר - רק כשתגיע ללבבות ישראל."
